פרקים קודמים:
פרק 1 שכנות רעה
פרק 2 הקמפיין
פרק 3 פגישה עם אריה
פרק 4 אבק של כוכבים
פרק 5 הגרוטאה
בפרקים הקודמים גוללתי בפניכם את המערכה מול השכן שלי, את הפרובוקציות שלו במשך חמש שנים, את היציאה שלי מארון-הקורבן, תכנון "קמפיין מאבק בטרור וזכות השיבה" ורגעי התהילה שלי בערוץ 2.
מקבל ההחלטות
במסגרת קהלי היעד שהוגדרו בקמפיין (ע"ע בלוג "הקמפיין"), הגיע שלב הפנייה למקבלי החלטות. יצרתי מגע ראשון עם העירייה.
פניתי טלפונית בעניין הכפילות בכתובות לאגף הנדסה. דיברתי שם עם גברת חביבה וזו המליצה לי לכתוב מכתב רשמי שאותו אמנם כתבתי. היא הציעה שאשלח אותו בפקס. אני חשבתי אחרת. לי נראה הרבה יותר אפקטיבי להגיע בעצמי. ניירת זה דבר נהדר, אבל, אין כמו שיחה בארבע עיניים. נסעתי מצוידת במכתב הרשמי שלי ובדואר רב ומגוון של השכן. חניתי ברחוב השוק ברעננה ועליתי לקומה ב' – אגף הנדסה. יש שם מסדרון ארוך ובו יושבים במשך שעות תושבים עם שרטוטים ותכניות ומדברים ביניהם על הרחבות בנייה, אישורים וכד'. בצידי המסדרון יש משרדים, שם יושבים בחדרים ממוזגים פקידים. בלי לחשוב פעמיים הלכתי ישירות לחדר שונה במקצת מכל האחרים, שלפתחו לא היה שום תור: חדרו של המהנדס הראשי של העירייה. סבא שלי עליו השלום, שעליו כבר כתבתי לכם, לימד אותי דבר חשוב:
"Always talk to the manager"
המהנדס ישב בשקט. ללא תנועה, ספון בלשכתו הגדולה. שולחן ישיבות ארוך מולו ומעט ניירת לפניו. בעודו עוסק בענייניו, התפרצה לחדרו אישה נמרצת ונחושה – אני. המהנדס הרים עיניו מהניירות עם סימן שאלה ענק על המצח לגבי המיצג שנגלה לעיניו.
פגיעה בפרטיות
התיישבתי מולו בחיוך מצודד וערמה ענקית של דואר – דואר שכולו ממוען לשכן המעצבן והגיע אליי. שאלתי אותו אם זה תקין בעיניו. שעיריית רעננה אישרה לבית אחר לקבל כתובת זהה לשלי ובכך ייצרה בעייה לדורות. הסברתי לו שעד כמה שידוע לי, השכן מצידו לא מעביר לי דואר שלי שהגיע אליו – מזה חמש שנים. זה נזק גדול ופגיעה קשה בפרטיות שלי. שאלתי אותו למה העירייה אישרה בכלל את הפלישה הזו של השכן ממאדים לרחוב השקט שלי. איך זה שעירייה מסודרת כמו רעננה הפכה לחלם עם הסיפור הביזארי הזה. מדוע לא אפשרו לנו תושבי הרחוב התנגדויות לפלישה הזו – ועוד כהנה וכהנה. המהנדס היה נבוך. לא ביקשתי אישורי בנייה, לא הרחבות – באתי אליו ודרשתי את כתובתי חזרה.
הוא גירד בפדחתו, חשב והתלבט ובסופו של דבר אמר – "תשמעי. כולם כבר התרגלו למצב הזה. לא נראה לי שעכשיו, אחרי חמש שנים, אפשר לשנות משהו.. אני נאלץ ליידע אותך שהסיכוי לשנות את נושא הכתובות – קלוש". החיוך לא מש משפתיי. אמרתי לו בנועם אך באסרטיביות שאני דורשת שייתנו לשכן מספר אחר לגמרי כמו 50 למשל או 100. מספרים שאין ברחוב שלנו. הדוורים, כך טענתי, יתרגלו לשינוי במהירות הבזק ומבחינתם תהיה זו הקלה גדולה. המהנדס דיבר על פתרון של יצירת 2/א ו2/ב. הייתי מזועזעת – אמרתי לו שזה רק ינציח את הבעיה מאחר ואלה שני בתי נפרדים וללא שום קשר בין החלקות. חוץ מזה, שיתפתי אותו שבזמנו, הגשמתי בעמל רב את החלום הגדול של בית צמוד קרקע ואני לא חוזרת לימי השיכון. האיש נותר פעור פה. אמרתי לו שאני אמנם אישה קטנה אבל החלטית והלכתי.
בשבוע הבא מפגש דרמטי עם הנהלת דואר ישראל ברעננה