היי, קוראים לי עידית ואני בלוגרית.

בחורה עם מחשב נייד

בלוגרית

מהיום שאני זוכרת את עצמי כתבתי. על נייר, על החול, בראש.

מילים הקסימו אותי, בעזרתן הייתי כל יכולה. ביקרתי בכל מקום, בראתי עולמות ודמויות. יצרתי חיים שאז, פעם, נראו לי החיים שכדאי לחיות אותם.

שזרתי אותן אחת לאחת על חוט שני. ובין משפט למשפט פנינה או אבן מקרית שהייתה נאספת.

לאורך שנות בגרותי הן היו שלווה וחוף מבטחים. אבל לפרק זמן חשוך ארזו צרור והלכו למקום אחר. לא באו, לא בימים ולא בלילות. לא בדפים ולא בחולות. קצת בראש, סימן לימים אחרים.

מיד כשהתחיל האור לעלות בתוכי שבו המילים. אינני יודעת מי הביא את מי, האור את המילים או אולי המילים הן שיצאו למסע להשיב את האור אל חדרי.

כך או אחרת. הן שבו אלי. רציתי לחגוג את האיחוד המשמח. רציתי מקום להניח את מחרוזות המילים הצבעוניות שלי. ומצאתי.

כאן. אני עידית מילים. כי בלי מילים אני עידית בלבד. ומה אני כשאני בלבדי?

בתחילת הדרך קיבלתי עיצה, כתבי בזמן וביום קבועים. וכך הפך חמישי בבוקר ליום הפוסט השבועי. למעט פעמים ספורות ממש מיום שפתחתי להן היכל לא נעדרתי מיום חמישי בבוקר.

זה סדר שמעולם לא היה לי. לא כך וכך שנות לימוד, לא הצבא, העבודה או ההורות הצליחו להכניס בי כזו משמעת כמו הכבוד שאני רוחשת למילים שלי ולאנשים שבוחרים לחלוק אותן איתי.

המילים מקשטות חיים של אחרים, וכך מבלי להכיר אני נוגעת, ומילים נשלחות אלי חזרה רכות ועוטפות. מחזקות ומגביהות לב.

המילים הללו עפות מעבר לים הגדול אל אבא שלי ושולחות זרועות סביב צווארו ומחבקות. לעיתים בביישנות, לעיתים בחשש. אך הן מתרפקות, נחות בחיקו. ומאפשרות לו להיות אבא שלי ולי להיות ביתו. כמו נס הן עפות. רחוק וגבוה. חוצות פחדים וכעסים ישנים, שנים של ריחוק וקרירות. אמיצות ויפות.

הן הובילו אותי לקהילה של אנשים טובים שכמוני גם הם אוהבי מילה ודעת. אנשים שיודעים כמוני להיות לולינים של אותיות מהדקי מילים. ויחד אנחנו עושים. ויוזמים או צוחקים אוכלים ונחים.

הן לקחו אותי למסע עד להרים הרחוקים של ספרד. דרך מי שמעולם לא העזתי להיות. דרך גובה ועומק ומרחבים אין סוף. והן לא עזבו אותי ובזכותן גם שם בעדינות הצלחתי לגעת. להיות נגועה.

בזכות הבלוג שלי אני מדביקה אותיות ותופרת מילים. ובזכותו אני בונה לי קריירה.

יש לי חדר משלי, והוא בדיוק לפי מידותי. יש בו אור ואוויר והוא יפה בכל מצב. יש לי מקום.

יש לי מקום, ורק מחרוזת המילים הזו, הצנועה ממלאת את ליבי, מציפה.

אני המון עידית, אמא, ובת זוג. ובת. ויוצרת. אני חברה ואזרחית. ועוד מני מינים של הקשרים וחיבורים.

אבל כל כך נעים לי כאן, כשאני בלוגרית. כי כשאני בלוגרית, זה רק אני והן, המילים שלי. וזה נפלא לי ממש.

וזו שמחה. ונחת.

רוצות גם אתן ללמוד איך להפוך לבלוגריות?
לפרטים והרשמה לחצו Saloona School