היית כבר בפגישת מחזור ? איך הייה ?

פגשנו ברחוב את עמליה,אני הייתי עם אורית, הלכנו לשבת בבית קפה. בקושי זיהיתי אותה, את עמליה – למדנו יחד בתיכון, אח"כ התגייסנו ומשם – כל אחת מאתנו המשיכה בדרכה פחות או יותר. אחרי צבא מסלול רגיל של עבודה, טיול  ולימודים והשאר…התווסף עם השנים.
בבית הקפה – כשהצטרפה אלי ואל אורית עמליה (פגישה עם העבר….) היא שואלת: נו, מה אתן אומרות? אומרות על מה בדיוק? אני תוהה……היא מתחילה לזוז בחוסר שקט ומבינה שאולי אמרה משהו שלא היה צריך להאמר…..אבל מסוג המשפטים שקשה לעשות מהם רוורס. אורית ואני חושבות שעמליה מרגישה שאולי הסגירה סוד מדינה……(עמליה תמיד הייתה ענקית בהבנה).
את יודעת היא אומרת לנו כמו מישהי שמוסרת בקודים מידע רגיש במיוחד – פגישת מחזור אצל זיווה עוד חודש…אההה – אני פולטת בסוג של " אז מה הסיפור" – אני חושבת שכולם כבר שמעו, אבל יש עוד המון זמן. אהה…היא אומרת, לרגע הרגשתי חוסר נוחות, חשבתי שלא הוזמנתן ואני פלטתי שלא בכוונה. מה את תינוקת? אני תוהה בנון שאלנט -> תינוקות פולטים בלי כוונה – את לא תינוקת עמליה, נכון? תרגיעי, אפשר להשמיע צפירת הרגעה…מי שמארגן העביר דף קשר ועברו טלפונים לכולם.
ככה סתם לתשומת לבך – במסיבות מחזור לא עושים חשבון מי בגדה במי עם החבר של ההיא….עברנו את זה, דפדפנו כמה שנים אחורה.סתם בודקים למי יש יותר קמטים (סתתתאם – תרגעי עמליה), מי שמנה ומי לא צבעה את השיער……:). תרגעי עמליה, תרגעי, זה לא פרוייקט אטום – כולה כמה אנשים שבילו כמה שנים יחד….תרגעי ומיד !!
תשתחררי עמליה מותק, זה לא טוב לבריאות. דרך אגב, את נראית נהדר, באמת, כייף שנפגשנו…טוב, מילא היינו נפגשות במסיבה. חתיכת דרעאק אני מסננת בלב -מה זה הדבר הזה (הילד הרע שבי צץ פתאום…)? טוב לב כנראה משתכלל עם השנים וחשבונות שנשארו פתוחים בכתה יא – פתוחים גם בפגישת מחזור כל כך הרבה שנים קדימה….כמו שאמרנו פעם : סולחים (?) אבל לא שוכחים…
כשברקע מתנגנת לה פגישת מחזור כמעט כל אחת רוצה לדפוק את ההופעה הכי יפה, הכי טרנדית ולהיות הכי-אינית שבאיזור. מי שהייתה "מלכת המחזור"  רוצה להמשיך ולהרגיש מחוזרת – מה פתאום שמישהו ייקח ממנה את התואר? לומר בשקט משהו? צודקת……גם אני מרגישה כך אילו הייתי נצרבת כך בזכרונם של חבריי למחזור .מה לעשות ?
אני צרובה בתור מי שארגנה את הבלאגן הבלתי מאורגן, את ההפגנות, את ההברזות – אבל איכשהו גם פחות או יותר בסדר עם הציונים והמורות – באמת שאין לי הסבר לכך.מי שחיפש אותי היה מוצא אותי עם סניקרס בימי חורף, נעלי אצבע בקיץ, ג'ינס כמעט לעולם עם טי שירט או סווטשרט שהסגנון נשאר עד היום, רק הצבעים ומספרי הבגדים התחלפו – ממש כמו החותמת של צ'ק הבנק……אבל איך אמרה אמא שלי שהתבקשה תמיד ובאופן בלתי משתמע להיות בקשר מתמיד עם המורים……בסוף ייצא ממך בנאדם. אני חושבת שיצא ממני משהו לא ממש רע.
אבל מה? זהו…..שהתחושה שלי הייתה שמעבר להנאה ולכיייף וההתרגשות במפגש עצמו, מעבר לרכילות על איכות האוכל ומידת הבגדים והמיתוג, מעבר להערכת הנדל"ן הנוכחית של המארחת (החברה שלנו בכתה בתיכון), מעבר למספר הגרושים/ות – היה קל מאד לראות למי שהתבונן איך מתגודדת להן כמה קבוצות : אלה שנחשבו ל-אינים במחזור, אלה שהיו רשומים בבית הספר אבל נראו כמעט תמיד בשלט בכניסה (הומור של גיל 16 אז…) WANTED DEAD OR ALIVE  לבין אלה שבאו עם המחברות והספרים.
מדהים איך מי שדאג למכנסיים הכי ממותגים – גם היום נשאר כזה, ומי שדאגה לצבע הלק בצפרניים מן הסתם שינתה את הצבע אבל לא יותר מזה, מי שבקרה ב"מוסד החינוכי" לעיתים – הגיעה כמו פרפר חופשי צבעוני וכששאלתי אותה איפה היא באופן כללי גלובלי – היא ספרה לי שהיא מתעסקת ב"עסקים" וכשהצעתי לה לקפוץ לבקר אם יבוא לה – מלמלה משהו כמו "תודה, כשאהייה באיזור.." – הייתה לי איזו תחושה עמומה שהיא לא ממש מאוהבת בי. נו מילא, לא כולם צריכים ו/או יכולים לאהוב את כולם. התחלתי להרגיש נורמלית – יש כאלה שחושבים שאני לא ממש בסדר ושאני אפילו חרא…..- מתחיל להיות נורמלי…..
מצחיק, אף אחד לא הימר שאני אהייה במקצוע ובמקום שאני נמצאת – האמת שגם אני לא, ידעתי מה לא אעשה והיכן לא אהייה ועם מי, אבל מעבר לכך לא ידעתי כלום. גם היום אני מאמינה שעצם העובדה שאתה יודע מה אתה לא רוצה לעשות / להיות – היא המון מידע וצריך רק לנתב אותו למקומות הנכונים ובגיל 18 לא מכירים את כל הסמטאות הקטנות שרק יותר מאוחר נחשפים אליהם.
לא יעזור כמה שנים יעברו אבל כשזורקים אותך מבית הספר כנראה שזה נשאר לדראון עולם ולא חשוב שהמטרה מקדשת…..זה לא שנשארתי לנצח בחוץ, החזירו אותי אחרי ימים ספורים, מה שדי העציב אותי – אני בניתי על חופשה קצת יותר ארוכה….אבל בסדר, הסתפקתי בימים ספורים וחזרתי עם תהילת עולם של מי שדאג למטרה, לקחה את הסיכון ואפילו נזרקה מבית הספר….מי זוכר שזה לכמה ימים? – נשארתי גיבורה…:)
אף אחד לא חשד שהוא ייראה אותי  (אפילו לא בפגישת מחזור ) על נעלי עקב או עם בגדים של איזה מעצב (שעד היום אני לא מכירה שמות),אף אחד/ת אני מניחה לא ציפה לראות אותי עם סרט קצוץ (למרות שגם זה היה )הייתי….סוג של אניגמה , אבל כזו שאוהבים – אף פעם לא משעממת, לטוב ולרע. זה היה אז ובמידה מסויימת נדמה לי גם היום. אף אחד לא ידע (זה קורה גם עכשיו) מה יהיה צבע השיער בעוד שבוע (לא, הוא כבר לא ג'ינג'י המון זמן), כן – הוא חלק, פחות או יותר באותו אורך, אף אחד לא ידע אם יפגוש אותי ובאיזה פורמט…..אני חושבת שהייתי ונשארתי אחת האניגמות של המחזור הזה, לא התאמצתי להיות אחרת, כנראה שמה שהייתי בגיל 18 נשאר גם היום – פחות או יותר גם בלב וגם בנשמה.לא ידעתי ולא רציתי לזייף ולפעמים שילמתי מחירים כבדים, אבל הייתה ויש לי את האמת שלי שכנראה נגעה בכמה אנשים. מה שדיבר אז, הדיאלוג של אז…..המשיך להיות הדיאלוג המחבק של היום.
אני הרגשתי בערב הזה שקל היה יותר להבחין מי אהב באמת יותר את מי ברמה החברית והערכית, על מי יכולת לסמוך, את מי יכולת לחבק,  ליד מי יכולת לבכות וידעת שהוא יתמוך – איכשהו היה לי טוב לדעת שבאופן אישי נכון ומדוייק יותר שחלק גדול מהבחירות שעשיתי אז – נכונות לי להיום. לא נשארתי עם המון חברים/ות מהתיכון – בחרתי את אותם אנשים שידעתי שאוכל למצוא את נשמתם בתוכי ואת נשמתי בתוכם, שבתוכם ולידם אני אהייה גם כשקר לי וגם שחם. אלה היו ויהיו החברים שלי. אלה שבאמת מעניין אותם מה שלומי ואותי מעניין  גם מה שלום אמא שלהם כי הם חלק ממנה לפעמים.
היה קל לראות את אלה שהיו בקבוצה שקל ללכת בתוכה לאיבוד ואין לי מושג אם מישהו שמע או הקשיב למי שלידו, העיקר שריכלו על "סחבק",  והיו חלק מהחבר'ה שאין לי מושג אם ייפגשו אי פעם ברחוב יישאלו מה נשמע ויירצו באמת לדעת את התשובה.
היום זה כבר לגמרי PC ומותר לומר אם הם נשואים באושר או חיים בחטא, או חיות/חיים בצוותא או אולי סינגל/ית. פעם זה היה ממש בגדר קו אדום עם שלושה סימני קריאה – תודה לאל שעברנו כבר את מעבר החצייה הזה ואפשר היה לנוח בכל סטטוס ובכל מצב והמשפחתולוגיה לא הייתה אייטם אלא אם מישהו התעקש לשלוף מהארנק האישי את התמונה של  "התינוק המתוק מלפני X חודשים…".
בוא נהייה כנים – הרי אנחנו באים לפגישת מחזור כדי לפגוש את מי שהיו חברים שלנו כמה שנים טובות (יש כאלה שטובות פחות), את מי ששבר או תיקן את לבנו, את מי שרכלנו עליה עד כלות, את מי שדופק קופה ומנהל בכיר של איזה תאגיד או יושב בדירקטוריון  ונחשב אז למופרע של השכבה,או מישהי מתוקה שהייתה זו ששרה תמיד בטקסים והפכה להיות חברת קיבוץ, אם לחמישה ילדים. הרי אותם אנחנו באים לפגוש. מעניין באיזה מפעל יושבת מנהלת אגף ייעוץ ארגוני של חברת….או מנכ"ל חברת……או מישהי שמגדלת שלושה ילדים כעקרת בית ולתפארת מדינת ישראל.
עמליה, שתהייה לנו בריאה וחזקה הגיעה אליינו עם כוס קפה ובמבט מאושר (קצת יותר מדי) שאלה בקול מלטף : נו, תראו איזה כייף…..מזל שסיפרתי (!!!) לכן, תארו לעצמכן שהייתן מפסידות את הערב הזה. אחחחחח……נאנחנו במבט קורע לב- זה באמת היה שובר את הלב ומזל שנפגשנו וזכרת לעדכן……:)