הי אני שלומית ברדה, נשואה לחיימון, אמא לארבעה כוכבים, בת 44 ,מעצבת תכשיטים ועד לפני שנתיים לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
תמיד אהבתי צבע, אסתטיקה ולהתעסק עם הידיים.
מה לא למדתי, קחו אויר- עיצוב גרפי, אמנות, עיצוב פנים ,צביעת קירות אומנותית, איפור, ארומתרפיה, פרחי באך, רפלקסולוגיה, עיסוי, אבל שום דבר לא התגבש למקצוע.
הכל היה ליד, הרגשתי שאני קרובה אבל גם מאוד רחוקה ממה שאני רוצה לעשות.
עשיתי הרבה דברים בחיי, עבדתי בהמון עבודות, החלפתי עיסוקים, פתחתי וסגרתי עסקים ומתישהו הסביבה די התחילה להתעייף ממני.
לא שמחתי לפגוש אנשים שלא ראיתי הרבה זמן ,כי דרך השאלות שלהם הבנתי כמה אני לא מתמידה בכלום.
וזה הביך אותי והייתי מרגישה כל כך לא יוצלחית ולא אהבתי את זה. התחלתי לפקפק בעצמי.
ישבתי עם עצמי וניסיתי לחשוב מה אני אוהבת באמת. מה מרגש אותי בלי קשר למקצוע. זה היה מאוד קשה. פחדתי לבוא עם עוד רעיון שלא יעלה יפה גם הפעם ועננה גדולה של פחד ליוותה את נסיונות החיפוש שלי. אבל למרות הכל, לא הפסקתי לקוות והמשכתי לחפש ,אבל עשיתי את זה מתחת לרדאר. בשקט.
אחרי לידת בני הרביעי, הרגשתי שמשהו משתנה בי. אולי זה הגיל ואולי זה פשוט היה הזמן הנכון.
- עם התכשיטים הפרטיים שלי – אוסף פרטי בהחלט
מתישהו שמתי לב שיש לי כישרון טוב לחיבורים. כל פעם שנכנסתי לחנות לקנות מתנה למשל, הייתי אוספת כל מיני פריטים מירכתי החנות, לרוב דברים שלא בלטו לעין וכשהייתי מחברת אותם ביחד למתנה הם היו נראים פגז. המוכרות היו מתמוגגות, מתפלאות(זה מאצלנו?), מחמיאות(איזה עין יש לך) והלקוחות שאחרי בתור היו שואלים את המוכרת איפה יש עוד כאלה. כל פעם! בכל חנות.
יופי נחמה, יופי של כישרון. נו… ומה אני עושה עם זה בדיוק?
הסתובבתי עם המחשבה הזו בראש תקופה ארוכה וכבר התחלתי להניח לה. אבל אז מקרה די סתמי יש לומר שינה את חיי – לא הצלחתי להתאים שרשרת לשמלה חדשה שקניתי. אף שרשרת לא התאימה לשמלה וישבה עליה בול. לא יודעת להסביר למה, אבל התעקשתי למצוא אחת שכן תתאים. היתה לי בראש תמונה של שרשרת והתחלתי לחפש בחנויות, באינטרנט ולא מצאתי. אז חשבתי שאכין אחת. כמה קשה זה יכול להיות?
נסעתי לדרום תל אביב, נכנסתי לחנות חרוזים ואבני חן והתרגשתי. המבחר המסחרר, הצבעים, הטקסטורות, אפשרויות החיבור האינסופיות, הטריפו אותי. לא הבנתי דבר בתחום, התביישתי לשאול, אז אספתי כל מיני חרוזים שנראה לי שיתאימו לשמלה. באתי הביתה ועמדתי מול אסופה לא קשורה של חומרים ללא ידע בסיסי בתכשיטנות.

טוב מה לעזאזל עושים עכשיו?
בשלב הזה בדרך כלל הייתי מוותרת ומחפשת פרוייקט חדש. כשקושי מגיע, אני מקפלת זנב ועוברת הלאה. אבל לא עכשיו. עכשיו זה אחרת. אומרים שהביישן אינו למד, אז אצלי זה עבד אחרת, הביישנית למדה. לבד ובשקט.
הזמנתי ספר מאמאזון וציוד בסיסי וכמו נמלה שקדנית למדתי בלילות כשכולם ישנים ובבקרים כשהבית ריק. לאט לאט פיתחתי מיומנויות, התאמנתי ולמדתי הכל בעצמי. לבד. לא כי אני גיבורה, כי התביישתי להתחיל ולהסביר למה הפסקתי.
אחרי שהתגברתי על הצד הטכני התחיל הכיף. אין סוף אפשרויות של חיבורים נפתחו לפני- צבעים, חומרים, טקסטורות, אבני חן, חרוזים מיוחדים ואקזוטיים מכל העולם, וכל אלה אצלי על השולחן ואני לא יכולה להפסיק ליצור.אני גם לא רוצה.
- המקום האהוב עלי בבית – אוסף פרטי
זמן קצר אחר כך סיפרתי לכולם מה אני עושה. הבנתי שזה כאן לתמיד. שזה זה. מה שחיפשתי מה שרציתי.היום, שנתיים אחרי, אני מוכרת את התכשיטים שלי באתר אונליין שבניתי לבד (הפעם לא מביישנות אלא מסקרנות) ויש לי חנות באתר ETSY. אני עובדת כל יום, כל היום (והלילה) והחיוך לא יורד לי מהפנים. אני לא אומרת שהכל וורוד, ואין קשיים אבל יש דרך ויש אהבה וזה תמיד מנצח.
והנה השרשרת שהתחילה את כל תגובת השרשרת הזו, זו שרציתי להכין לבד, עבדתי עליה ארבעה ימים, היא כל כך מצ'וקמקת , אבל היא תלויה לי על מנורת שולחן העבודה שלי מזכירה לי את הדרך שעשיתי.
