בשבועות האחרונים נולדה לה ברשת תופעה חדשה ומבורכת.
קבוצות בשם "זכרונות ילדות" צצות להן בפייסבוק כפטריות אחר הגשם.
לפני כשלושה שבועות ראיתי סטטוס בפייס של חברת ילדות (וגם בלוגרית משלנו) בו תהתה איך אין לנו קבוצה וחשבתי לפתוח בעצמי.
בזמן שחלמתי… קמה בלוגרית ותיקה ושכנת ילדות ותיקה הרבה יותר (אלונה זוהר) ועשתה מעשה.
"זכרונות ילדות קרית מוצקין" נפתחה לפני שבועים וחצי והיא מונה נכון להיום קרוב ל- 9000 חברים והיד עוד נטויה.
בתחילה היא יועדה לילדי שנות ה-70 וה-80 אבל עם הזמן הצטרפו גם ותיקים ובהמשך צעירים יותר.
מה מטרת הקבוצה ולמה זה בעצם טוב?
לשם מה התכנסו כאן?
להעלות זכרונות, כי לא חייבים לחכות שנשב על הכורסא בבית אבות כדי לעשות זאת.
לחלוק חויות, מה טוב יותר מלמצוא אנשים נוספים עם אותם הזכרונות?
כאלו שבאמת היו שם לצידך ויוכלו להעיד שהסיפור הזה שהילדים שלך לא מאמינים לו- אכן קרה.
שאבא היה מגניב ואמא מדליקה.
שבאמת נסענו עם אוטובוסים לערד בגיל 15, בלי סלולרי בכיס, בלי ההורים וישנו בשק"ש על המדרכה.
למצוא חברים ושכנים שאפילו דרך הפייסבוק הרגיל לא הצלחנו לאתר- או שפשוט שכחנו מקיומם.
ובכלל כל מיני ארועים ומקומות שבאמת נשכחו מליבנו.
גנים ובתי ספר, שכונות, חוגים, טיולים, קיטנות ותנועה.
חנויות מיתולוגיות ומקומות בילוי.
גילויים מסעירים שההוא הוא הנכד של בעל המכולת השכונתית והיא התחתנה עם הבן של הגננת האגדית.
אוצרות בצורת תמונות שלא ידענו על קיומם.
וכן, גם סיפורים על חברים שכבר לא איתנו עוד ולא כולם ידעו שהם אינם.
באמת פעם היה פה טוב יותר?
בתקופה שבה הילדים חווים שפע מטורף ואפשרויות אין סופיות, אי אפשר שלא לחשוב כמה היינו מאושרים גם ללא כל השפע הזה.
אומרים שפעם היה פה קל יותר אבל אני לא באמת בטוחה. אולי היינו תמימים יותר.
מה שבטוח היינו חברותיים יותר.
ידענו להנות מכל דבר לא רק על פי ערכו הכספי.
פחות עצלנים.
יש חוג/ צריך להגיע לחברים או אפילו לביה"ס? הולכים ברגל או נוסעים באוטובוס.
והיום: "אמא תקחי אותי, תביאי אותי" ומכירה גם : "תזמיני לי מונית".
צריך להגיש עבודה/ להתכונן למבחן ? נפגשים בספריה של ביה"ס או הסיפריה העירונית וחולקים כרכי אנציקלופדית מכלול, בריטניקה לנוער וקסוטו.
והיום: לא צריך לצאת מהבית, בכל רגע נתון אתה מוצא תשובה לכל שאלה בעזרת הנייד וד"ר גוגל.
המשפט: "משעמם לי" לא היה נפוץ כמו היום.
משעמם? אתה יורד למטה, יוצא לשכונה.
ותמיד תמיד תמצא עם מי לשחק גם אם הוא/היא גדולים או קטנים ממך בכמה שנים.
טיפוס על עצים ומקלטים.
משחקים בין המדרכות.
גני משחקים עם מתקנים מפח שאין מצב שהיו עומדים בתקנים של היום והנה, נשארנו בחיים כדי לספר עליהם.
משחקי כדור שבהם היינו אשכרה יוצאים מהבית עם כדור, קוראים בקולי קולות לחבר שיצא מהבית או אוספים את מי שפשוט נמצא בחצר באותו הרגע ו- משחקים!
הדור של היום קובע פגישות משחק בווטסאפ ומשחק כדורגל עם החברים באון-ליין.
אם פעם תוך כדי משחק היתה 'בורחת' קללה, בסופו היו נפרדים תוך החלקת כף וחיבוק.
היום כל השמצה, ברגע שהיא כתובה בקבוצה היא שיימינג לכל דבר.
יום הולדת היתה חגיגה לכל השכונה עם משחקים של פעם ועוגת שוקולד פשוטה כשכולם ביחד נדחקו לסלון בדירת 2.5 חדרים בקומה רביעית בלי מעלית.
כשהמטרה היתה פשוט לחגוג ולא לנכר עיניים.
זה ממממממכר!
תרצו או לא תרצו הקבוצה הזו פשוט ממכרת.
הנוסטלגיה מוציאה מאנשים את הצד הטוב שבהם.
והפיד בפייסבוק? כבר אין בו מקום לשום דבר אחר מלבד הפוסטים של זכרונות ילדות.
גם אם תערוך את ההתראות לקבלת רק פוסטים של חברים, אי אפשר לעמוד בקצב.
שעות מטורפות וימי עבודה אבודים.
אתה מוצא את עצמך נמשך בעל כורחך, מציץ בכל רגע פנוי(או שלא).
צוהל לגילוי מכיר שנשכח, מתגלגל מצחוק במהלך ישיבה עם הבוס כשפתאם קפצה תמונה מגן שולה.
דומע כשאתה מגלה שגם 10 שנים אחרי הכינוי שהמצאת למורה ההיא עדין נשאר.
גם אם היית החנון של השכבה, הפצצה, החרשנית, המופרע השכונתי – כולם מתרפקים על אותם הזכרונות כאילו שלא היו מעולם קבוצות וכנופיות.
וזה מה שעושה את הכל לנעים כל כך.
ופתאם את מגלה שאמא מהחוג של הקטנה היתה איתך בתזמורת, והגיסה של השכנה למדה שנתיים מתחתייך ביסודי וכולנו בעצם כפר גלובלי אחד גדול.
דברים שקורים רק בישראל.
וכן לפעמים זכרון על מורה/ מנהל/דמות כלשהי קצת עוברים את הטעם הטוב, לפעמים אנחנו שוכחים שגם להם יש ילדים/בני משפחה שנמצאים איתנו בקבוצה ואצלנו אפילו חלק מהמורות כבר נמצאות בה.
מהירות ההקלדה, לרוב מתוך התלהבות מהזכרון, היא עדיין בעכרינו.
לעתים החזרה על אותם הזכרונות כגון: "איך יכול להיות שאף אחד לא זוכר את המורה לספורט?" אחרי שלפחות 20 פוסטים קודם עסקו רק בה כולל תמונות, קצת מעיקה (לי לפחות).
לא היה מזיק שנעצור לשניונת לחשוב לפני השליחה ונעדן קצת…
אבל בשורה התחתונה- התענוג הוא עצום.
וכאילו ש"אין קץ לילדות שחלפה כך פתאם".
בימים הראשונים בעלי צחק עלי שהתמכרתי ומה יש לי לחפש כל היום בקבוצה.
שבוע מאוחר יותר, קמה גם לו קבוצה של זכרונות ילדות בעיר השכנה.
ומאז… הוא מכור יותר ממני.
אפילו בארץ נהדרת העלו מערכון על קבוצות 'זכרונות ילדות'
ארץ נהדרת- זכרונות ילדות
למי שעדין לא פתחו קבוצה- מוזמן לפתוח בעצמו לראות אותה גדלה למימדי ענק.
מי שעדין לא נכנס לקבוצה שלו – זהירות מהתמכרות!
ומי שלא בקטע של נוסטלגיה?
שפשוט לא יכנס לשם.