"אל תחפרי בזה, זה סתם יעשה לך לא טוב, בשביל מה להיזכר כל הזמן, גם ככה זה יתקוף אותך בערב".
"את חייבת להתמודד עם זה, תני למחשבות להיות, תאפשרי לעצמך לשקוע בעצב, ככה זה יעבור יותר מהר".
וואלה.
אף אחד לא מכין אותך לרגע שהבריאות שלך מתערערת. זה תמיד קורה לאחרים, ואת קוראת פוסטים וכתבות ולא מאמינה לרגע, ועוצרת לשניה, ואחכ ממשיכה הלאה בחייך.
אבל אז, פתאום, סתם ככה באמצע החיים, את חוטפת איזה שפעת מעצבנת שמפילה אותך לשלושה ימים, ובבוקר הרביעי את מחליטה ללכת לרופא, אבל לא מגיעה אליו כי את מתעלפת במקלחת, ומזל שבעלך בבית כי הוא מגיע בדיוק ברגע שאת רואה שחור ומאבדת הכרה לכמה שניות ומספיק לתפוס אותך שלא תיפלי.
ואת מתעוררת, אחרי כמה שניות, אחרי שבחיים לא קרה לך דבר כזה, ואת לא ממש מבינה איפה את ומה קורה איתך. ואז את קולטת, שאת שוכבת באמבטיה מכוסה במגבות. את מנסה להבין, ואז פתאום מתחילות להירדם לך האצבעות בידיים, ואת מרגישה זרמים חזקים ומאבדת תחושה, ופתאום ננעלות לך האצבעות בשתי הידיים כל כך חזק וכל כך כואב, ואת מתחילה להניף שני אגרופים קפוצים שאין לך שום שליטה עליהם, ונלחצת, וצועקת שמשהו לא בסדר, ואז בום, זרמים חשמליים ברגליים, כאבים נוראיים, הרגליים מתחילות לזוז מעצמן מרוב שכואב, ואת מטיחה אותן בדפנות של האמבטיה וצועקת לו שיזמין אמבולנס כי משהו לא בסדר. זה ממשיך גם לכיוון הפנים והלשון מתחילה לעקצץ. בראש שלך את עוברת עכשיו שבץ או משהו, כי זה מה ששמעת מאחרים, חוסר אונים, לחץ אימים, וצעקות שבר שלך.
את מתחילה לנשום במהירות, ואומרת לעצמך בראש "תנשמי, רק תנשמי, זה הכי חשוב".
את לא באמת מבינה מה קורה לך. האמבולנס בדרך, והבעל מנסה להרגיע אותך שהכל יהיה בסדר. הוא נותן לך מים ואת מרגישה שזה עוזר.
לאט לאט מתחילים להיחלש הזרמים, ובהדרגה את חוזרת לשלוט בגוף שלך.
הכל נפתח.
שקט.
האמבולנס מגיע והצוות בודק מדדים. דופק קצת גבוה, אבל זה הגיוני אחרי מה שעברת. (הדופק הזה ימשיך להיות גבוה, כי ברגע זה נכנסת להתקף חרדה מתמשך שלא יעבור ככ מהר).
ממליצים להמשיך למיון, בכל זאת איבוד הכרה לכמה שניות, כדאי לבדוק את זה.
ובמיון בודקים, לוקחים דם, שואלים הרבה שאלות, ואת עונה, עם כל הלחץ, כי אין לך באמת מושג מה קורה איתך וחוסר וודאות זה אחד הדברים שהכי קשה לך איתם בחיים. זה ובעיות רפואיות. איזה כייף כשזה בא יחד..
וצילום חזה, ומיפוי כזה, ואינפוזיה, ועוד בדיקות דם, ו"אל תדאגי, זה רק כדי לשלול, אני כמעט בטוחה שאין לך את זה, את לא מגיעה עם רקע".
ושוב המתנה, וכבר ערב, מאוחר. ואת עדיין בלחץ ואפילו לא מבינה עד כמה.
ואז אבחנה. חד משמעית. אין טעם לעשות בדיקה נוספת מרוב שזה ברור להם.
ומילים נזרקות לאוויר, אשפוז, וזריקות, ומדללים ואחכ כדורים וכל מיני דברים שאת כבר לא באמת קולטת. ואת מתחילה לבכות, פשוט כי עצוב לך שככה זה הפתיע אותך באמצע החיים, ומה זה קשור אליך בכלל, חסימה בריאות, מה זה קשור אליך התסחיף הזה.. את רק בת ארבעים, כל החיים לפניך, אז מה פתאום עניינים רפואיים עכשיו.
ובראש שלך נורות נדלקות, ואזהרה, וסכנה, וכל הגוף נכנס למגננה, ואת עמוק בתוך התקף החרדה שאין לך בכלל מושג שאת עוברת.
וכמעט שלושה ימים בבית-חולים את לא ישנה, ובקושי אוכלת. ואז גם בבית, בקושי אוכלת ולא ישנה.
ואת שמה על עצמך מסכה, או לפחות מנסה, ומארגנת את הילדים כל בוקר, ושולחת לביה"ס כדי לנסות לחזור כמה שיותר מהר לשגרה.
אבל את לא באמת מצליחה להרגיע את הנפש שלך, שנפגעה יחד עם הגוף.
וכל בוקר את "בורחת" להורים, למצוא שם נחמה, או לנסות לישון, וגם כדי פשוט לא להיות לבד בבית, כי מי יודע מה יכול לקרות לך פתאום.
הכל היטלטל. הכל התערער.
הקרקע נשמטה ואת עומדת מעל בור ומנסה להחזיק בחוטים דקיקים כדי לא ליפול.
ועובר עוד יום, ועוד אחד, והגוף עדיין חלש, ואת עייפה כל הזמן, אבל משתדלת לקום ולהסתובב ולהיות בתנועה. מדברת, מסמסת, מנסה לקבל את העצירה הכפויה ומתנתקת לגמרי מכל עבודה או עשייה. נחה המון, יוצאת קצת לשמש, מקפידה לזכור לקחת את הכדורים, ואולי להמשיך איכשהו בחיים נורמליים.
ועוד יום עובר.
וכשמגיע הערב את מתחילה לסבול מעוד תסמינים שונים ומשונים, והמחשבות עפות ואת נכנסת לסרטים.
ואז את קולטת שהחרדה מנהלת אותך. ולא רק שהיא מנהלת אותך, היא מפריעה לך להמשיך הלאה.
ואת קוראת לעצמך לעזרה. כי עם כל התמיכה מסביב, יש דברים שרק את יכולה לעשות בשבילך.
ואת יודעת, כל כך טוב, שאת רוצה לטפל בזה, כי אחרת זה ישתלט על הכל.
ואת יודעת, כל כך טוב, שאת רוצה לחזור לעצמך ולמי שאת בתוך תוכך באמת.
אז את קובעת טיפול. ומתחילה לאפשר לעצמך.
וכבר בפגישה הראשונה את מבינה, שאת חיה עם החרדה הזאת כבר שנים, והיא לגמרי חלק מהשגרה שלך, אבל קיבלת אותה כמו גזירה משמיים ולא חשבת אפילו לתת לה מענה, ואיזה מדהים שסוף סוף את מטפלת בזה.
ולאט לאט משהו נפתח ומתחיל להתאוורר. ואת יודעת שגם אם לא ברגע זה, יגיע רגע שיהיה טוב.
ואת לומדת מחדש לחמול לעצמך ולאפשר, ולקבל את התחושות האלה בלי לנסות להילחם בהן.
ואת לומדת שיש בך כוח ורצון לשפר, וללמוד מהשיעור הזה מה שיתברר.
ואת מעריכה את כל מי שנמצא סביבך ותומך, ודואג, ומתעניין ושואל.
ואת בעיקר רוצה לחזור לעצמך ולמי שאת בתוך תוכך באמת.
אבל הכי הכי ויותר מהכל – את מבינה שזה דורש זמן.
ואפילו שאת בחורה של אינסטנט והכל כאן ומיד, את יודעת שהפעם, את מורידה הילוך ומקשיבה.
ועם כל הקושי – זה הזמן שלך לעשות עצירה.
ועכשיו (תזכורת לעצמך) – את בהחלמה.
*
לקריאת הפוסט הבא בנושא – מה קורה איתי כשהחיים ממשיכים
[youtube S03UOkb9zU4 nolink]
