אני מסתכלת עליו ולא מבינה למה? למה אני לא יכולה להתקרב אליו?
למה אני לא יכולה להסתכל עליו, אפילו מרחוק?
כשאני חושבת עליו, מיגוון של רגשות קשים עולים בי : שנאה, פחד, דחייה, אכזבה וחוסר רצון טוטאלי להיות איתו בקשר.
מתי זה קרה? זה לא תמיד היה כך, פעם חייתי בשלום עם "המשקל" שלי
פעם ה"משקל" היה מוצר למדידה, היה עזר כנגדי, מוצר שעזר לי לבדוק את מצבי, עזר לי לקחת אחריות, הייתי נעזרת בו, אומרת לו בוקר טוב, מחייכת אליו.
מתי זה קרה הריחוק ביננו שבו הוא הוכנס עמוק לארון ולא רציתי לראות אותו יותר. כמה שיותר רחוק יותר טוב. לא רוצה לדעת.
מתי הפך מוצר דומם זה ליישות חיה שמשפיעה על חיי? מתי הפך מכשיר "המשקל" לקובע את מידת האהבה שלי לעצמי? איך ייתכן שהוא יקבע איך יראה היום שלי האם אהיה שמחה או עצובה, מבט אחד בו ומצב רוחי מתהפך.
אני חושבת שמערכת היחסים שלי עם ה"משקל" שלי השתנתה ביום שבו הפסקתי לאהוב את עצמי.
ביום העצוב הזה שבו מדדתי כמה אני "שווה" לפי המספר שמופיע על הצג. ביום הזה שלא הייתי מרוצה מעצמי, אני זוכרת את המחשבות שעלו בי באותן רגעים היו:
"את כישלון", "את לא מוצלחת", "תתביישי לך".
את המילים האלו אמרתי אני לעצמי בראש, אבל האשמתי בעצם את המכשיר "המשקל" שהצהיר בפניי, בפני העולם את הדברים שחשבתי מבפנים.
שאני לא מושלמת, שקשה לי, שאני פוחדת, שאני מותשת מהמלחמה האינסופית במספרים, במשקל שלי, במראה שלי.
שבא לי לצעוק לעולם- דיייי!!!! קבלו אותי כפי שאני,
בעצם ראיתי במכשיר "המשקל" את כל הביקורות שקיבלתי בחיים מאנשים שאמרו לי "את יכולה יותר", "יש לך פוטנציאל לא ממומש", "חבל עליך… יש לך פנים יפות".
הפתרון שלי כמובן היה לא להתמודד, להרחיק את המשקל מחיי, להכניס אותו עמוק לארון ולא לראות אותו, לא להשתמש בו, לא לדעת.
האם זה השתיק את הקולות שלי בראש?
אז זהו, שלא, לפעמים הרגשתי טוב, לפעמים הרגשתי רע, אבל תמיד ידעתי שאני בורחת מהתמודדות, ידעתי שהוא מונח בארון ושיום אחד אצטרך להשלים איתו –
"עם המשקל שלי"
זה לא קרה ביום אחד, בהתחלה רק הוצאתי אותו ממעמקי הארון לקידמתו, בשלב מתקדם יותר הנחתי על מדף גבוה מחוץ לארון, בשלב שהרגשתי ממש אמיצה, הורדתי אותו מהמדף והנחתי אותו על הרצפה, עוד לא הייתי בשלה לעלות עליו. אבל כבר הייתי מסתכלת עליו בגובה העיניים. כמו אומרת לו " זה לא אתה זה אני … אני לא בשלה עדיין להתמודד, עם המספרים, עם האמת, עם האחריות".
הרגע שבו השלמנו באמת, היה הרגע שבו הבנתי שכל העניין הוא לקיחת אחריות שלי על חיי,
אף אחד לא יקבע לי מה אני מרגישה, לא מכשיר חיצוני, לא אנשים חיצוניים מסביב.
ברגע שהבנתי שלאהוב את עצמי זו אחריות שלי, אף אחד לא יעשה אותי מאושרת חוץ ממני,
התובנה הזו הייתה עצומה, ובאותו רגע יכלתי להרשות לעצמי לעלות על "המשקל",
יכולתי לקבל באהבה את המידע שהמכשיר נועד למענו, ולהודות לו על שהוא שם לעזרתי,
ברגע שלקחתי אחריות ונעזרתי בכל הכלים שהיו ברשותי: האימון, התזונה, "מכשיר המדידה" והאהבה העצמית שלי לעצמי,
הצלחתי לעשות שינוי, לרדת למשקל והכי חשוב לאהוב את עצמי מתוך אהבה וקבלה.
אם גם אתם מרגישים שאתם רוצים בשינוי, לקחת אחריות, לאהוב את עצמכם ולא יודעים איך
אני כאן לשירותכם,
רונה עודד- מחלום למציאות כבר היום
מאמנת ומנחת קבוצות ליחידים וסדנאות טל' 052-3748268
מוזמנים להצטרף לדף העסקי שלי:
- www.facebook.com/QueenCoach
