-מילים-

מאז ומעולם התקיימו בי מילים, בהתחלה הן התקיימו רק בראשי וליבי וכשכבר לא היה להן די מקום בתוכי
הן עברו למגירה סודית שרק אני ידעתי על קיומה
הפעמים היחידות שהעזתי לתת למילים שבי דרור, היו כשכתבתי מכתבים או ברכות אישיות וכשהאינטנט, הבלוגים והרשתות החברתיות הגיחו לאויר, העולם התחיל לגלות את הכשרון שבי בזכות מה שכן הסכמתי ובחרתי לפרסם.

לפני יותר מ 17 שנה כשהתחולל בחיי משבר מטלטל, נפשי לא ידעה מנוחה והמילים שבתוכי געשו ורעשו את עצמן החוצה ללא בחירה ושליטה, הייתי מתעוררת באמצע הלילה וכותבת, עוצרת את הרכב בצד הדרך במהלך נסיעה כי המיינד שלי בער בי "כתבי את עצמך לדעת".
כמו אחוזת אמוק המילים יצאו ממני ונשפכו אל הדף והמקלדת, כתבתי על החיים, ועל האהבה, על השבר ועל האימה, על זוגיות וילדים, על חלומות, פסגות של אושר ושולי החיים.
כתבתי וכתבתי ומעולם לא חזרתי אחור כדי לקרוא את שכתבתי, כל מילה שיצאה מליבי אל המקלדת כאילו שטפה את נשמתי ואת כל איבריי גופי הפנימיים החוצה.
הבודדים שהורשו לקרוא את שכתבתי היו אימי, בעלי ומס' מאוד מצומצם של חברותיי הקרובות, שנותרו עם התרגשות גדולה ומשפט שחזר על עצמו פעם אחר פעם:
"את חייבת שיקראו אותך, את מתנה לעולם".

לימים גיליתי שכתיבה היא סוג של תקשור, זו גם הפעם הראשונה שהבנתי למה היא מציפה וממלאת אותי בלי שליטה וללא הכנה מוקדמת ועד כמה היא ריפאה את נפשי הכואבת והשאירה אותי שפויה כשהייתי כ"כ צריכה.

-בית-

החלטתי לעשות ניסוי ולבדוק מה העולם חושב על המילים שבי, פתחתי בלוג ב"'קפה דה מרקר" העלתי תמונת פייה ובחרתי לי שם במה "קסם"
בהתחלה בחשש ורעד ואחר בשטף מטורף העלתי את המילים שבי אל הבית החדש מול כל העולם, כמות העוקבים והתגובות החמות לא איחרו להגיע ומילאו אותי בכל פעם מחדש
נשארתי אחוזת פליאה עד כמה עוצמה יש למילים שבי על האחרים, כמה כל מה שמתקיים בי יכול להשפיע, לגעת, לרגש ולרפא את מי שצריך…
כך במשך 3 שנים מצאו את מקומם 300 כתבים מדם ליבי על פרופיל קטן ואינטרנטי שחשוף אל העולם כולו.

לאחר תקופה כ"כ ארוכה באתר, וחברות אמת שנוצרה לי עם מס' קוראים (מוכשרים בפני עצמם) שהפכו לחברים טובים ויקרים לליבי גם מעבר למסך, בחרתי להוריד את המסיכה ולהחשף במלוא תפארתי ומערומיי, בליל השנה החדשה חשפתי את זהותי לכל קוראיי והעלתי תמונה שלי במקום תמונת הפייה, התגובות ריגשו אותי עד מאוד "קסם נשארה קסם".

צילום: סיגל רייכמן - Sigalgal Design Photography — צילום: סיגל רייכמן – Sigalgal Design Photography

-החטא ועונשו-

כך המשכתי לכתוב, לגעת ולרגש במשך תקופה עד אשר אחד מקוראיי פנה אליי בהודעה פרטית ושיתף אותי שהוא קורא אותי כבר המון זמן ויודע לזהות את הטקסטים שלי בזכות ייחודיות הכתיבה שלי צירף לינק וביקש שאבדוק מה אני רוצה לעשות בעניין, לחצתי על הלינק שצורף והרגשתי בעיטה עזה בליבי וביטני, הבית שלי, כל החיים שלי, כל אהבתי, כל המילים שבי הועתקו כלאחר יד לפרופיל אחר בזהות אחרת שבחרה להעתיק את חיי מבלי להתבלבל ולחתום בזהותה.

נפשי לא ידעה מנוחה, ושום דבר לא הצליח להרגיע אותי (גם לא המשפטים המעודדים "אף אחד לא יכול לגנוב אותך", "זה צריך לפרגן לך שמעתיקים אותך" ועוד…)
באותו לילה בשעת חצות הסרתי מהאתר את כל המילים שלי (מעל 300 פוסטים) כולל כל התגובות החמות והכ"כ מרגשות שנכתבו לי במהלך השנים, לפני שסיימתי השארתי מכתב פרידה לכל קוראיי ולא חזרתי יותר… לא לאתר, אבל החשוב ביותר לא חזרתי לכתוב.

מאז ועד היום אני מצלמת במקום לכתוב, ואם כבר כתיבה אז עבור לקוחותיי ומדי פעם גם עבור העסק שלי, ממעטת לכתוב את שאני ובליבי, התחננתי לנפשי לא פעם שתתן לי הזדמנות נוספת ובמקום לשמור בתוכה שתצעק את שבה החוצה והיא מסרבת, לקחתי מס' סדנאות כתיבה וריפוי והיא בשלה, בוחרת להתקיים רק בינה לבין עצמה, שם היא מרגישה הכי בטוחה.