היום שאחרי הלילה / אניטה דיאמנט

אניטה דיאמנט משלבת סיפור בדיוני בעובדות ההיסטוריות שהתחקיר שלהן מתואר בקצרה יחסית באפילוג שבסוף . זה הספר הראשון שאני קוראת משלה ואין לי שום ספק שהיא יודעת לספר סיפור.

היום שאחרי הלילה

מטר 2009, 280 עמ'.

תרגום: שרונה גורי

קשה לי לכתוב על הספר הזה  ואני לא ממש בטוחה שאצליח להביע כאן את התחושות העמוקות שליוו אותי עם הספר הזה. אולי הייתי צריכה לחכות קצת לפני שאכתוב את ההמלצה הזו ושלא תטעו לרגע, זו עומדת להיות המלצה חמה, אבל ממרחק של זמן דברים מתקררים ולי בוער להביע אותם כבר כעת.

הספר עוסק בתקופה שאני אוהבת לקרוא עליה ולהתחבר אליה, שנות ה- 40 שלפני קום המדינה. הסיפור מתרחש בעתלית – מחנה מעצר לפליטים ניצולי שואה, שהגיעו בספינות המעפילים שנתפסו ע"י הבריטים. תקופה שבה הערבים יוצאים מהשאננות שלהם ולוחצים על הבריטים להגביל את העליה לארץ.

הסיפור מתמקד בחמש בנות: זורה, טדי, שיינדל, ליאוני ואסתר. כל אחת מהן הגיעה ממקום אחר, באוניה אחרת. כל אחת נושאת עמה זיכרונות של סבל, צער, סודות ומכאובים וכל אחת בוחרת להתמודד איתם בצורה אחרת.

זורה מתכחשת לכל דבר שקשור לדת. היא מעדיפה לראות את ההגיון המדעי כמעט בכל תחום. בזמן שהאחרים מנסים לשכוח, היא רוצה לזכור. לזכור כל שם וכל פרט, כל תאריך וכל ארוע.

שיינדל היתה ציונית מהרגע שהיא זוכרת את עצמה. היא ואחיה היציבו לעצמם עוד בגיל צעיר מאד את המטרה להגיע לפלסטינה ולחיות בקיבוץ, אלא שתכנונים לחוד ומציאות לחוד.

טדי שהצליחה לברוח מהרכבת שהובילה אותם לאושוויץ.

ליאוני הצרפתיה – כל כך צעירה וכבר מתביישת בעברה. היא עברה גיהנום מסוג אחר כדי לשרוד, כי היו סוגי גיהנום גם לאלה שלא היו במחנות הריכוז ומי בדיוק אמור לקבוע אם צריך להתבייש בעבר כזה או לא?

אסתר – פולניה לא יהודיה שאימצה לעצמה את יעקב הילד היהודי שטיפלה בו בפולניה ולמענו עלתה על ספינת המעפילים לפלסטינה כדי שיגדל כיהודי על ערכי הדת שלו .

היחידות ששרדו ממשפחות שלמות. מי מהן היתה ראויה לשרוד ולמה דווקא כל אחת מהן? הן מתמודדות עם השאלות הללו כל אחת בדרכה. בשבועות שהן בילו בעתלית, הן יצרו חברות עמוקה על אף השוני הגדול ביניהן. אל סיפורן של חמשת הבנות, נילוות המון דמויות משנה כולל אלו המשונות שלא ברור למה הן הגיעו לכאן ובהחלט ברור שלא ראוי שהן תהיינה כאן. בליל הבריחה מעתלית שהו במחנה המעצר 208 איש מתפוצות שונות כולל 60-70 פליטים מעירק ומסוריה.

אניטה דיאמנט משלבת סיפור בדיוני בעובדות ההיסטוריות שהתחקיר שלהן מתואר בקצרה יחסית  באפילוג שבסוף . זה הספר הראשון שאני קוראת משלה ואין לי שום ספק שהיא יודעת לספר סיפור. לא הפסקתי לדמוע אני חושבת בערך מעמוד 80. אני בכיתי באוטובוס מול כולם ובכלל לא היה איכפת לי מה בדיוק אנשים חושבים (למי שמתבייש, זה לא ספר לקרוא במקום ציבורי).  אני לא קוראת ספרים שעוסקים בשואה. אם הם כתובים היטב, הם גורמים לי לסערת רגשות ולעצב עמוק שקשה לי להשתחרר ממנו. הספר הזה לא ארוך מאד ולמרות זאת היו מספר פעמים שרציתי לעזוב אותו בגלל שהנושא הזה כל כך קשה לי  ולא יכולתי. מלכתחילה לקחתי אותו כי הוא לא עוסק בתקופת השואה אלא במה שאחריה, אם כי האירועים שעברו על הבנות בשואה הם החלק הכי חשוב בסיפור. זה מה שמוביל את מערכות היחסים ביניהן ובין הדמויות השונות.

הכריכה של הספר מרתקת אותי. בחנתי את הלבוש ואת התנועות. את החיוכים של הבנות. נראה כאילו השמש הפציעה לכבודן. לפי מה שכתוב על העטיפה, זו תמונה שנלקחה מארכיון התצלומים של בית התפוצות מתוך אוסף זוננפלד.

אני לא אעלה ציטוטים, כי לא סימנתי אותם, אבל אני כן רוצה להזכיר מעט מהדברים שריגשו אותי:

כל הסיפור מתרחש במשך כ – 10 שבועות. הוא מתחיל בספטמבר ממש לפני תקופת החגים ומסתיים קצת אחרי הבריחה מהמחנה לקראת סוף אוקטובר.  יום כיפור מגיע  ורבות מן הדמויות מתלבטות אם לצום או לא. למרות זאת מתכנסות קבוצות לתפילה במקומות שונים במחנה לפי הקהילות השונות כל אחת בנפרד. רבי מגיע דרך הסוכנות היהודית כדי לנהל את התפילות. לאף אחד לא ברור איך במוצאי כיפור כל הקהל מתגודד לו יחדיו לתפילה משותפת. זה כולל אפילו את זורה שהחליטה כאמור להתכחש לכל מה שקשור לדת. הם הגיעו לשם רק כדי להגיד קדיש ויזכור……

כשמגיעים הפליטים מעירק ומסוריה. כולם במחנה מדברים יידיש, פולנית, רומנית, צרפתית, אפילו גרמנית אז איך מתקשרים עם אלו שבאו מארצות ערב? יידיש הם בטח לא מבינים, אבל שלום ואת ההימנון – התקווה, כולם יודעים את המילים ולכן הבנות מתחילות לשיר ורואות את האור בעיניהם של אלו מקרוב באו שמצטרפים אליהם לשירה ואליהם מצטרפים גם קולותיהם של הגברים של המחנה שנכלאו בצריפים שלהם כדי שלא יעוררו מהומות.

בשנים שחלפו מאז עומעם זוהרו של ההימנון שלנו והוא איבד הרבה ממשמעותו בקרב הצעירים שלנו. חלקם אפילו לא יודעים את כל המילים. אני לא מזלזלת בצעירים שלנו, אבל יש לי תחושה ש "להיות עם חופשי בארצנו" איבד הרבה ממשמעותו ומזוהרו מאז שנות ה- 40 וצר לי על כך.

אני מקווה שלא הלאיתי אתכם. אולי ההמלצה שלי קצת מבולבלת ובהחלט רגשית, אבל תקראו בעצמכם. אני ממליצה בחום.

סיגלית בן-ישראל
כאן תמצאו סקירות של ספרים, סרטים וחוויות אישיות. הסקירות הן אישיות שלי או של חברים שקוראים וכותבים. למען הגילוי הנאות אספר לכם, שבנוסף לספרים שלי, אלו שאני רוכשת או שואלת, לעיתים אני מקבלת ספרים לקריאה וסקירה מההוצאות לאור השונות. אני תמיד כותבת בכנות את תחושותי לגבי הספרים שאני קוראת ולכם נותר רק לבחור אם הם לטעמכם או לא. שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ואשמח אם תגיבו.