היום נעשה אהבה אחרת….

מופלא ומורכב למצוא את אותו מקום בדיוק שאפשר להרגיש איך נותנים ומקבלים אהבה במינון שאפשר להכיל- זה לא פשוט. אושר גדול מאד הוא להרגיש איך מילים שלפעמים כואבות מסוגלות באותו יום לעשות את האהבה לאחרת…..אפשר ?

בחורה עם מחשב נייד

יקר ומיוחד שלי, אני כותבת לך את המילים שלי בדמעות היום, כל אות היא דמעה ולא חלילה כי רבנו, אהבנו – אהבנו אחרת….לא יודעת מה היה אחר ושונה שהרגשתי רגעים שאני נוגעת בכוכבים ואתה עוטף אותי. אין מקום לחשוב מה היה כאן, יש מקום להתענג, להתענג על הדמעות שמרטיבות את הטי שירט עכשיו ועל שפת הגוף שמביעה את מה שהלב אומר בשקט.
גלשנו לעולם הדממה, אין בו מילים יש בו עיניים שמדברות אהבה וכמה זו שפה אחרת ומשלימה. כעסתי עלייך בבוקר שאתה לא מבין אותי, שאתה לא יודע על מה אני מדברת ונאמתי לך כמה אתה לא יודע עדיין איך אני אוהבת. חיבקת בעדינות וניסית לנחם. לא אמרת כלום. כנראה שהקשבת נהדר ואמרת אולי לי (בשקט), אולי לעצמך – אני מלא חמלה אבל זו דרכי ואני כל כך יודע איך לאהוב אותך בדרכך שלך – אבל את לא יכולה עכשיו להכיל את האהבה שלי.
אני מרגישה את האצבעות מרחפות על המקלדת, סוג של ענן מלא חיבוקים, כל אות אוהבת אותך בדרך אחרת , אין אהבות כאלה. גם הטיפוס הזה ביפו לגן הפסגה שאנחנו כל כך אוהבים, שם ליד הפסל של "סולם יעקב" היה  משהו, בדרך היה  קסם, רכות, היה בעיניים שלך אגם של חמלה, של חום ושל אהבה. נגעת בי בלטיפות המרפרפות האלה. אני לא רוצה לאבד את התחושה הזו. אני כמעט נאחזת בה – אבל אתה יודע, היא חמקמקה…וכמו שהיא באה כך היא תבוא לה בפעם הבאה. בלי חוקים. בלי להודיע מראש. בלי לדפוק בדלת. היא פשוט תהייה – אם רק נאפשר לה.
איזה אושר ענק וצרוף היה לשכב ככה על הדשא ולהביט לכוכבים, היה שקט יחסית, לא יום ראשון של המולת הכנסיות, לא קבוצות תיירים (טוף, אנחנו לא על המסלול) – הרגשתי כאילו אנחנו על השביל המיוחד שעשינו לנו במיוחד בדרך לדשא ולכוכבים. ישבנו קודם על הספסל שם ליד הפסל והסתכלתי לכיוון בתי המלון ושאלתי אותך אם לא היית רוצה עכשיו נוחות של חדר במלון. אהוב שלי – התשובה שלך היא כל כך קסומה בעיניי שאני מוכרחה לרוץ ולספר לחבר'ה…:)  לא רק לכם מותר.
אמרת לי : שום אוויר מזגנים או סתם אוויר חדר מלון לא יחליף לי את האוויר והאווירה שאת יוצרת כאן יחד איתי. יש משהו יותר מושלם מזה? יש מישהו שיכול לעשות את היום הזה לטוב יותר?

אני חושבת על הדרכים שאנחנו רבים ואוהבים, על אותן פעמים שנשבענו שיותר לא נדבר, לא נתראה  ש"מי מכיר אותך" ??  , ומהצד השני של הספקטרום את הלילות הקסומים של אהבה. כמה חום, כמה רכות, כמה עדינה ושזורה בנימים של אהבה – כמה אנחנו יודעים להיות שם –  ופה… ולא יודעים להיות על הגדר. אנחנו שנינו כל כך טוטאליים ולא יודעים אהבה שבאמצע, אהבה שבשגרה, ואני לא יודעת אם זה דבר טוב או רע או רק לא רע. אתה רואה מותק?אנחנו כמו ילדים או שזה טוב – או לא. אין לנו אמצע. כשזה טוב- נוגעים בכוכבים, כשזה רע – אנחנו לא מכירים. מתי נתבגר? מתי נלמד שלא לטרוק את הדלת כשכועסים ולשים את השלט We are busy כשאנחנו אוהבים? מתי נלמד להשאיר דלת בלי מפתחות תקועים במנעול ובלי שלטים?
אין בית ספר לאהבה וטוב שכך, כי אין חוקים. אני אף פעם לא יודעת איך דיברתי או מה אמרתי שפגע בך, בדיוק כמו שאני לא יודעת מה הייתה אותה שנייה שגרמה לזמן שלנו להכנס לים של אהבה. אין מילים כאלה. אין קורס כזה. אין מערכת ואין תעודה שבה מוכיחים שלמדנו אהבה.
אני מוצאת את עצמי מחפשת לא פעם אחרי אותו זמן חמקמק או מילים שהופכות את עצמנו משני אנשים אוהבים לכאלה שהיו שמחים אילו לא היו מכירים כל כך טוב. מה עושה אותנו לכאלה? איזו שפה דיברנו קודם שאיבדנו ועכשיו אנחנו דוברים שפה אחרת? יש שפה של אוהבים שאנחנו מכירים, (רובנו) – אז מה? יש שפה של שונאים? – הרי אין דבר כזה. אני יכולה לכעוס שעשית משהו כך ולא אחרת, אתה יכול לכעוס שאני תמיד מאחרת, שאני שונאת שאתה תמיד צריך להיות צודק, שאתה הכי חכם ו…אתה? בטח לא ממש מאוהב כשהרבה פעמים זה "ממש לא עכשיו" , כשאני אומרת לך שאנחנו צריכים לדבר , "שאני מבקשת ממך תוריד את הזבל, שכחתי 2 קוטג' במכולת או תראה איזה חשבון חשמל קיבלנו – למה כולם מקבלים פחות ואנחנו מקבלים כאילו אנחנו איזה מפעל תעשייתי" ?. אנחנו בסוף נשב כל אחד במקום שהוא רגיל אליו (גם למקום מפתחים זיקה ושייכות). בשנייה אחת אתה תחזיר אותי לפולין והופך אותי לפולנייה מתחשבנת – ומה שיישאר לנו לעשות – פשוט לריב כמו זוג פולני ותיק שרב על כוס תה ופתי-בר.
תבטיח לי שאנחנו נהייה אהבה מזן אחר – אהבה בשפה אחרת…..