פעם זה היה פשוט. כשאמרו "משפחה" התכוונו לדבר אחד. אמא, אבא וילדים. גם כשדיברו על "אהבה", האפשרויות היו מוגבלות. היום הכול אפשרי. ויש בזה משהו נעים לדעת שהרגש הזה הוא כל כך עוצמתי שהוא חוצה כל מגבלה מחשבתית ויוצר גשרים שמובילים לאינסוף התרחבויות של הלב.
זה מה שחשבתי כשהקשבתי לסיפורו של מוטי רייף, בערב המיוחד שנערך בחסות סלונה ויקבי טפרברג. אחרי שניהל מערכות יחסים מתוקשרות עם דוגמניות ונשים יפיפיות והביא לעולם זוג תאומים, יצא מהארון ובחר לקשור את חייו עם בן זוג שהתאהב בו ממבט ראשון. ואף הגדיל לעשות ובמחווה רומנטית מרגשת, הציע מוטי רייף לבן זוגו, נישואין לצלילי שירתו האלוהית של פלאסידו דומינגו, הוא הצליח לבנות לעצמו סוף סוף משפחה. משפחה של שני גברים וארבעה ילדים.
את פשרה ועוצמתה של האהבה לא למדתי מסיפורי אגדות. לא מהיפיפייה הנרדמת, סינדרלה וגם לא משלגיה. למדתי עליה מהתבוננות בעיניו של סבי בנימין (בנק) שפיגל ז"ל, בשעה שהיה מביט בסבתי חוה (אווה) ז"ל. למדתי מהשעות הארוכות שהיה ממתין לה מרגע שיצאה לעבודה ועד הרגע בו שבה הביתה. אז היו יושבים לסעודה משותפת. לפעמים היו אוכלים פרוסת לחם מרוחה בחמאה, לצד ירקות וביצה. לעיתים היתה מכינה מרק בורשט עם גביע שמנת או בבקל'ה (כמו עוגה על מחבת שאני משתוקקת לשחזר את המתכון שלה ואת טעמי הילדות). האוכל לא היה המהות. המהות היתה תחושת הביחד. למרות שבתור ניצולי זוועות השואה, ידעו להעריך כל פירור שעלה על שולחנם.
ביהדות נהוג לומר שהזיווג נשלח לנו מהשמים. משחר הבריאה. לכל סיר יש את המכסה הייחודי לו. כל אדם נולד וצפוי להתאחד עם נפש ייחודית שמשתוקקת לו. כשסבי וסבתי הכירו, היה זה במסגרת המשפחה. שכן הייתה ביניהם קרבת דם. אומרים שדם סמיך ממים. במקרה שלהם זה היה נכון שבעתיים. סבי התאהב בסבתי היפה בעלת העיניים הכחולות, שידעה לפרוט על נימי ליבו, באותו אופן בו הפליאה לפרוט על קלידי הפסנתר. היא מצידה לא נותרה אדישה לגבר הגבוה והשרמנטי ורחב האופקים, שידע לנשק לידן של עלמות חן צעירות ולכבוש אותן לפי מיטב הגינונים הפולניים.
אבל המשפחה לא יכלה לשאת את הרעיון שהאהבה שלהם תזכה לידי מימוש. קרבת הדם ביניהם הייתה להם לרועץ. בצר להם הם נאלצו להיפרד. סבי התחתן ברבות הימים עם אשה אחרת ונולדה להם בת. וסבתי נישאה לגבר אחר שעמו חבקה ילד משותף.
מלחמת העולם השנייה והשואה טרפו את כל הקלפים. עולמם חרב עליהם בן לילה. סבי אבד את משפחתו, אשתו ובתו, שנשלחו למחנה ההשמדה. גם מסבתי נלקחה משפחתה על ידי המרצחים שנהגו ביקר לה מכל כחיות אדם והיא נשלחה למחנה ריכוז.
אין לי מושג אם הכמיהה זה לזו נותרה כל השנים. אין לי מושג אם כל אחד מהם נשא בליבו כאב וגעגוע. או אולי תחושה של החמצה. כשאדם נלחם על שרידותו, אין לו את הלוקסוס להרהר באהבות ישנות. או אולי, דווקא ההשתוקקות היא זו שמשמרת את יצר החיים שלו, על אף ייסורי הגיהנום.
אולם הגורל שהפריד ביניהם השיב אותם זה לזו לאחר המלחמה. ואז כבר לא ניתן היה לחצוץ בין הלבבות שלהם. עד שהמוות התדפק שוב על הדלת.
"היום כבר לא מתים מאהבה", שר פעם בועז שרעבי. אבל סבא בנק שלי דווקא כן. הוא מת מאהבה לסבתא שלי – חווה. כל השנים הוא היה האיש החולה. כמו בבדיחות על הפולניות. חולה, חולה ובסוף אלמן. יום אחד היא התעוררה בבוקר. הלכה לעבודה ולא חזרה יותר. "שטף דם במוח" היתה ההגדרה הרפואית. הדעת לא היתה מסוגלת לתפוס את זה. אפילו בסי הכלבה שלהם מיאנה להאמין. יום יום היתה יושבת ומחכה לה שתכנס מבעד לדלת, נוהמת נהמות שנשמעו כמו ערבוב של כעס וטרוניה, לעבר סבי ונועצת בו עיניים חודרות, כאילו הוא היה האשם במותה של האישה שאהבו.
למחרת כבר צעדנו כולנו אחרי האלונקה. זוכרת את ההלם שלי. עד לאותו הרגע חשבתי שכולנו נקברים בארונות. כמו בסדרות המתח הבריטיות שאהבתי לצפות בהן. אף אחד לא הכין אותי למראה של גופה מכוסה בבד.
אבל החיים חזקים מהכול, והם נמשכו בלעדיה. רק אצל סבא בנק הזמן עצר מלכת. יום יום ראיתי איך הוא מכלה את כוחותיו. עד ששנה וחצי לאחר מותה, בפסח 1984 כבר "חגגנו" בלעדיו. היום כבר לא מתים מאהבה. איש אחד בודד דווקא כן.
מקדישה לזכרם את השיר הבא מתוך ספר הביכורים שלי #שירים_מן_הבקתה.
זיכרון / חגית אריאלי שיינפלד
זִיכְרוֹנְךָ הִתְעַמְעֵם בְּזִיכְרוֹנִי
כְּמוֹ הָפַךְ לְעָנָן חֲסַר צוּרָה.
רֵיחַ גּוּפְךָ נִטְמָע בְּאִוְשַׁת הָרוּחַ,
מַטִּיל בְּסָפֵק אֶת קִיּוּמְךָ.
טַעַם נְשִׁיקוֹתֶיךָ נָמוֹג מִבֵּין שְׂפָתַי,
וְכָל מָה שֶׁבָּא אֶל קִּרְבִי נִהְיָה תָּפֵל.
מַגָּע יָדֶיךָ שֶׁעָטַף אוֹתִי בְּרַכּוּת
אִבֵּד מֵחֻמּוֹ וְאֵין בּוֹ יוֹתֵר כְּדֵי לְהָגֵן עָלַי.
קוֹלְךָ כְּבָר מִזְּמַן לֹא נִשְׁמַע בְּאָזְנַי,
גַּם לֹא צְלִילֵי אַהֲבָתְךָ.
אֲבָל נִשְׁמָתְךָ הִטְבִּיעָה אֶת חוֹתָמָהּ בְּשֶׁלִּי
וַעֲקֵבוֹת הַזְּמַן לֹא יוּכְלוּ לָהּ.