היום הראשון של שארית חיי

לפעמים, אבל ממש לפעמים, יש לך מין יום כזה, או סתם שעה, או אפילו רגע אחד, שהוא כל כך מיוחד וייחודי, מרגש וחווייתי, כל כך משמעותי ומהותי עבורך, מין רגע כזה שמשנה בעצם הכל.
הרגע הזה הוא הרגע הראשון של שארית חייך, ואם זכית – תדעי לזהות אותו, לזרום איתו ותאפשרי לו להפיח רוח חדשה בחייך.

בחורה עם מחשב נייד

היום הראשון

קו-קו… קו-קו… שען הקוקיה שהביאה מפראג בנסיעתה האחרונה לאירופה החל מצלצל, ועו"ד עמליה נויפלד הרימה אליו מבט לאה, עוקבת אחר צלצוליו: קו-קו… קו-קו… השעה רק 12:00 חלפה בה מחשבה מייגעת, כל היום עוד לפני. קו-קו… קו-קו… הציפור הקטנה מציצה אליה ונחבאת מפניה, מציצה ונחבאת. כמו עו"ד עמליה נויפלד עצמה, מציצה בעצמה מדי יום ונחבאת מפני עצמה, מציצה ונחבאת. קו-קו… קו-קו… חוששת להתבונן במראה ולהישיר מבט, יודעת ולא יודעת, מסתקרנת אך נותרת במקומה. קו-קו… קו-קו… הריכוז ממנה והלאה, תשומת ליבה נתונה כולה לציפור הקטנה. ולעצמה? מציצה ונחבאת, נחבאת ומציצה. קו-קו… קו-קו…

עם הצלצול האחרון גמלה בליבה של עמליה החלטה גורלית. "הדרך לצאת היא בדלת" נזכרה באמרה של קונפוציוס "מדוע אין משתמשים ביציאה זו?" באבחה של רגע היא קמה ממקומה, סגרה בחבטה את תיק המסמכים המונח על שולחנה, כיבתה בבוהן רגלה את המחשב ויצאה מחדרה.  "הלכתי" אמרה למזכירתה "ולא אחזור עוד". המזכירה, אשה מטופחת בגיל העמידה, הביטה במעסיקתה ב-15 השנים האחרונות במבט משתאה, אך עו"ד עמליה נויפלד לא התעכבה למתן הסברים. היא השליכה לעבר המזכירה את גלימתה השחורה. "מזכרת ממני" קרצה אליה בחיוך, ושמה פניה לעבר דלת המשרד. בעודה מפשפשת בארנקה אחר מפתחות הרכב, נתקלה ידה בתעודה הכחולה. היא הביטה בתעודה: "לשכת עורכי הדין בישראל, תעודת חבר, שם: עמליה נוי, רישיון מס' …" היא היססה לרגע קט והניחה את התעודה על דלפק המזכירה. "גם את זה לא אצטרך יותר" הסבירה, כאילו לעצמה. המזכירה נטלה את התעודה בידה, "אבל עו"ד נויפלד…" עמליה חייכה אליה בהתנצלות, זקפה ראשה  ויצאה מהמשרד כשהיא מטופפת בעליצות על עקביה הגבוהים.

היום הוא היום הראשון של שארית חיי, חשבה בליבה, תוך שהיא חולצת את סנדליה גבוהי העקב, פושטת את חולצתה הלבנה ופורעת בהנאה את שערה. "עו"ד עמליה נויפלד מתה" היא קראה בקול "תחי אמלי נוי".