אף פעם היום הזה בלוח השנהלא היה לי פשוט או חלילה קל. בתור ילדה זה כבר התחיל בערב הקודם הליכה ליד לבנים, טקס, העברת פעולה בצופים על היום הזה ומשמעותו, כאשר גוש נתקע בגרון ואם הוא זז אז הוא פינה מקום לגוש אחר גדול יותר. עמידת כבוד באנדרטת הנופלים עם חאקי חגיגי ועניבה שהשתנתה עם השנים והתפקידים. יום למחרת קמים מוקדם מוקדם מתארגנים לנסיעה של שעתים ( אם אין פקקים) לבית העלמין בחיפה.
צילום מתוך אתר Gratisography של הצלם ראיין מקגווייר
עם ההגעה מתחיל סבב "ביקור קרובים" תחילה ביקור בקבר של בת דודתי שאני קרוייה על שמה, משם לביקור אצל אביה שזכתה לזכור מהתמונות. בית הקברות הצבאי בחיפה שטוף בחיילים במדים לבנים וליד כל קבר ישנו חייל שעומד ( הצבא לא מפקיר את חייליו בשדה הקרב וגם לא במותם אבי היה ממלמל לי כל שנה כאשר היו חיילים במדים לבנים ליד הקברים).
על הקברים מונחים ורדים אדומים רעננים ואני כבר מותשת מהיום הזה שעדין מתעורר לו. הנסיעה חזרה קשה, בערב יהיה לי קשה יותר ושוב לא אצא לבלות ( איזה רעיון סדיסטי לשלב ככה בכי ושמחה כאשר המנון המדינה מפריד בין הארועים).
13 שנה לא נסעתי לבית הקברות בחיפה מאז הבוקר ההוא שניכנסתי בצפירה לחדר ניתוח.
מאז הייתי בטקסים שונים ומגוונים מזילה דמעות עם כל יזכור או קדיש ושירת ההמנון.
והגוף שלי זוכר את היום ההוא לפני 13 שנה והנפש זוכרת את חיפה.
בכי של כאב מעורב בבכי של אובדן. היום, אני מתחילה לעכל את האובדן -זהו פוסט טראומה ( מודיע לי החלק הרציונלי ) פוסט טראומה שמתעורר בימים אלו. כל כך הרבה כאב יש ביום הזה והוא מתערבב עם הכאב הפרטי שלי. יום שהוא כתוצאה מאובדנים ומלחמות, גם אני פה עכשיו נילחמת על האובדנים שלי- עצמי על הצרכים והרצונות וכמה סימלי אני כמו המדינה שקמה לה גם אצלי הצמיחה מתחילה מאובדן.
