היום בו אני מבקשת למות

בחורה עם מחשב נייד

היום בו אני מבקשת למות, הוא בדיוק כמו היום הזה. הגשם שטף את אבק הסתיו, אחריו הצטללו השמיים. את שביל הכניסה לביתי מכסים עלי שלכת שחורקים תחת סוליות נעלי כשאני ניגשת אל תיבת הדואר, הכלב מלווה אותי בדילוגי תקווה- אולי נצא לטיול?

תיבת הדואר שלי ריקה. לא הגיעה שום הודעה על חבילת הפתעות. מצד שני גם חשבון החשמל לא מחכה לי שם. האין זה משמח? טיפות כבדות מטפטפות עלי מעץ הלימון והלימונים מרמזים צהוב, אבל אני יודעת שידרשו להם עוד שבועות ארוכים עד שינשרו למגע אצבעות חומדות.

בסיר מבעבע מרק סמיך וריח פטריות וחמאה מסתלסל ממנו. עוד מעט ישובו הילדים ויעקמו את האף. ילדים מעדיפים ריחות טיגון או שוקולד. שוקולד זה לא אוכל, אבל לעזאזל, למי אכפת? מצידי שיאכלו שוקולד. גם ככה החיים 70% מוצקי קקאו. אם אמות היום ישאר להם רק המר. מצד שני אם אחיה, יעלה אחוז מוצקי הקקאו שלי. איזו בחירה בלתי נסבלת.

הם צעירים, בוודאי יתגברו. כלומר לנצח תשאר שם צלקת, אבל צלקת היא רק זכרון של כאב ולא הכאב עצמו. ואולי עדיף שאשאר. אני יכולה להמשיך בדיוק ככה, אף אחד לא יודע. כלומר אף אחד חוץ ממני וממנו. אבל הוא שוב טוען שהדמיון שלי עובד שעות נוספות. בלילות כשהוא לוחש לי מילות אהבה באוזן אני מתפתה להאמין לו. כמה קל להאמין. בימים אני יודעת. בימים השקרים שלו זורחים עלי באור בהיר. אף אחד לא רואה את הצלקת שלי, אף אחד לא יודע איך היא נפתחת שוב ושוב לפצע פעור ומדמם.

אולי אגלה למישהו? לא, זה מביך אותי. אולי אדרוש ממנו ללכת ואודיע לכולם, ככה בלי הסברים. אגיד שזה פשוט נגמר, שנשאר חברים אבל האהבה מתה. מה עדיף, אהבה מתה או אני מתה? או אולי פשוט אמשיך לשתוק, אפשר למות רק מבפנים. אני יודעת שאפשר, מתתי כבר עשות פעמים והמשכתי לחיות. הכי טוב ככה, אף אחד לא יפגע. אני כבר לא נפגעת. הפצע הזה עמוק מספיק בשביל לשחוק את התחושה. הצער קהה כבר, הכל עמום. גם הזיכרון של דפיקות הלב המואצות כשבאה האהבה או הסטירה.

כן, החלטתי, לא אמות היום. זו סתם דרמה מיותרת. אולי אמות ביום אחר, אבל זה יהיה יום בדיוק כמו היום הזה. עם שמש צלולה ושמיים נקיים וציפורים מצייצות בחדווה וזיכרון של סופה.

אחת מאיתנו
הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל