התחלתי לכתוב כמה חודשים לפני שעזבתי קריירה מצליחה וארוכת שנים בה הרגשתי כמו בכלוב של זהב. חלמתי שנים לפרוש מארגון בו חשתי מחנק ושהקירות בו סוגרים עליי ולצאת לעצמאות ולפרק חדש אך על רקע משברים כלכליים האפשרות נותרה זמן רב בגדר חלום בלבד.
בן זוגי הנערץ מצא את עצמו לאחר וותק בתפקידים בכירים מחוץ למעגל העבודה ובמשך כמה שנים נאלץ לעבוד במשרות לילה שוחקות כדי לשרוד. לזכותו ייאמר שבעוד שאני נעתי בין תקווה לייאוש, הוא מעולם לא התייאש ותמיד שמר על אופטימיות. אני תמיד הקפדתי להראות מצליחה ומקצועית ורק מעטים ידעו שאני שוקעת שכן החיוך החיצוני נותר תמיד מושלם. בשנים הרזות ההן העדפנו לדלג על ארוחות כדי שהתאומים (אותם לקח חמש שנים להביא לעולם) יקבלו את שיעורי הנגינה והריקוד ולא ירגישו את המצב.
התסכולים והאיום היומיומי השפיעו עלינו במעגלים רחבים הרבה מעבר לתחום הכלכלי כאבן הנזרקת לאגם ויוצרת מעגלים. הרומנטיקה והמימוש העצמי מצאו עצמם הרחק בסדרי העדיפויות עד שנעלמו מן העין.
בגיל 49 התחיל להיכתב ספרי הראשון. הוא התחיל לבד, לא ידעתי שאני כותבת אותו. עמוד רדף עמוד. לאחר כמה פרקים כבר הבנתי שאנו הולכים יחד עד הסוף. התחלתי פשוט לכתוב… פסקאות, סצנות בלי קשר. הרגשתי שזה המפלט שלי, שאני מנקזת את הרעלים מחיי בכתיבה ומעבירה אותם אל הנייר. חלק מהפסקאות נותרו על מפיות בתי הקפה וחלקן הפך לעמודים ולפרקים והדמויות החלו להתגבש לספר. אלו היו הרגעים שבהם התנתקתי מחיי היום יום, והתחברתי לדמויות, לתשוקה לפנטזיה. הכתיבה הצילה אותי בתקופה הזו.
בראתי גיבורה שחווה בעיות של רובנו. היא בת חמישים ועדין נראית טוב אך לא מרגישה כך. יש לה בעל חכם, נאמן וטוב, ילדים נהדרים, מקום עבודה לא מפרגן. היא רק צריכה חופשה. נשמע מוכר?
בזה זה נגמר. כבר מהעמוד הראשון התחברתי לפנטזיה בהרפתקה רומנטית הנעה בין תל אביב, פריז ולונדון וכתבתי כשהחיוך לא מש משפתיי. היה לי קשה הרבה יותר להתמודד עם חייה האמתיים והמציאות של הגיבורה ולא היה לי קל לנתק את עצמי ואת חיי מחייה ובעיותיה. לא רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה אלא להמציא, להתרחק ולכתוב את חייה והתהליכים אותם היא עוברת. הגיבורה היא אוצרת אומנות, מוזיקאית לשעבר, פאשיניסיטה. בתחומים האלו התעניינתי כל חיי (תואר באומנות, תואר ראשון ושני במוזיקה) ויכולתי לפלרטט אתם ולבנות את אמה קליין, דמות מיוחדת במינה, מסעירה, תמימה, מוכשרת, לא ספונטנית ואוהבת שלמות, קצת מצחיקה שהתאהבתי בה, העוברת תהליכים ושינויים ואני אחריה ויחד אתה.
שאלו אותי מדוע הגיבורה שלך בת חמישים? ארבעים הרבה יותר סקסי, אמרו לי. תני לה מקסימום ארבעים ושתיים. ואני אמרתי- לא! (ובימים ההם עוד לא שמעתי על אשתו של נשיא צרפת).
חמישים זה הגיל! זו האמת הצרופה שלי! חמישים זה חיי ונושם ובועט! גיל שאפשר לחלום ולהגשים, להשתנות ולחפש את האושר. זה הגיל של אמה קליין. בארבעים החלפתי חיתולים ורק התחלתי בקריירה שהייתה פסגת ההישג האישי. בארבעים לא נתנו לי ברחוב עשרים ושמונה. בחמישים, כשהילדים לקראת סוף תיכון וההזדמנויות מכול סוג, הולכות ונסגרות, לפעמים קמים בבוקר ומקננת התחושה שזהו זה, הכול נגמר והקמטוטים תחת העיניים מאשרים וצוחקים עלייך יחד עם השורשים שצריך שוב לצבוע.
כאישה קצת ביישנית, סגורה, מאופקת ולא ספונטנית. "הליידי האנגלייה" כפי שמכנים אותי, עברתי בשלוש השנים האחרונות מהפך במאה ושמונים מעלות של התפתחות. החשיפה לז'אנר הרומנטי, ההסתכלות על החיים משפל המדרגה, הרומנטיקה שנשחקה וההבנה שצריך יום יום לנער אבק ולטפח אותה אחרת תיעלם לנצח הוציאו אותי מהקופסה. כל אלו וגם חברה אחת טובה שהניחה בידי את הרומן הרומנטי הראשון שקראתי (וזאת אחרי עשרות שנות קריאת פרוזה 'גבוהה').
זה לא לקח תשעה חודשים אלא שלוש וחצי שנים, אבל התינוק בדרך, והשמיים הם הגבול, ועכשיו הוא בדרך לעולם, בקמפיין מימון המון.
