רצנו בשדה ריצה קלה, אגלי זיעה ליטפו את פנינו.
"נעבור את הגדר" היא אמרה והסתכלה לי בעיניים.
חיוך ממזרי הציף אותה. היא הושיטה רגל ונתנה קפיצה מעל הגדר.
"בואי" היא אמרה "יאללה". לא הספקתי לחשוב אפילו שנייה ומצאתי את עצמי בצד השני של השדה.
היא התקרבה אלי ונתנה לי נשיקה על הלחיים.
הערב ירד והבזקי אור מהבריכות סיממו אותי.
"נכנס למים" היא שאלה? "בררוררר" עניתי, "מה השאלה".
הורדתי חולצה ואת נעלי וגרבי וקפצתי למים. גל קור עטף אותי כמו שוק חשמלי. הצטמררתי כולי.
היא ראתה שאני במצוקה ושאלה: "את בסדר" ? "קרררר" אמרתי, "קר".
שחיתי כמה בריכות וגופי התחמם. הסתכלתי עליה וצחקתי.
שתי פסיכיות, אמהות, מתפלחות לבריכה. זאת לא היתה סתם בריכה. זה פארק שלם של מגלשות ובריכות.
הרמתי שתי ידיים לצדדים וחיבקתי את האוויר.
רצתי למגלשה הענקית וצרחתי מאושר כשהתגלשתי חזרה.
טל חברתי המסורה צחקה איתי.
את יודעת הילוש היא אמרה: "מהיום שאת בתל אביב, אני רואה אותך הרבה יותר מקודם.אולי זה לא הניסוח המתאים היא הוסיפה.את חזרת להיות הילה של פעם, מלאת חיים, שטות ניקית, אמנית, משוררת. הפארק הזה עשה לך משהו מדהים," היא הוסיפה.
חייכתי במבוכה. "הפארק" עניתי? "אולי זה שילוב של כמה דברים," הוספתי. "הוצאתי אנשים מחיי שעיכבו אותי והשקעתי הרבה בכתיבה. הפארק הוא תוספת. לגור בתל אביב זה ממש לחזור לילדות עבורי. לא הזיכרונות מה שמניע אותי",חסכתי לטל שאלה. "זה הרגשה שכאן מקומי, מבפנים.פשוט להיות בבית."
הלילה ירד ורוחות קרירות נגעו בנו.
"נזוז טל", אמרתי.שמנו חולצה .השומר שאין לי מושג איפה הוא היה עד עכשיו התחיל להתקרב לכיווננו.
רצנו לגדר כמו שתי ילדות ואיכשהו טיפסנו מעליה עייפות.
"נקרעו לי המכנסיים" צחקתי. "אשמור אותם ואוסיף למעגל חדש של זיכרונות."
טל התקרבה אלי קלות, חיבקה אותי ואמרה: "מחר באותה שעה" ?
הפעם. אני חייכתי ."מה מחר ?" הרי עוד שעה היא תדפוק לי בדלת .
"בטח," עניתי לה ביי.
פייסבוק:hila liebesman
