פתאום בגיל 29 פגשתי את גילת. חברת עבר, שהקשר בינינו נותק שתיים-עשרה שנים קודם לכן. ונורא שמחנו פתאום לחדש ת'קשר. ונורא שמחנו פתאום להיפגש. באתי לבקר אותה, אותה ואת בת זוגה. בילינו שעות וערבים נעימים יחד, וככה נהנינו להעלות זכרונות, ולהשלים פערים מהזמן האבוד. ואז, בספטמבר 2000 היא התקשרה להזמין אותי לבלות איתן את יום כיפור.
גילת אמרה שהן כבר מזמן חולמות להעביר יום כיפור שמח עם חברים. היא אמרה שפיני יכין מרק בטטה. (מי זה פיני לעזאזל? לא ידעתי, אבל זה הרגיע אותי, זה סימן שהולך להיות קהל מעורב, ושהולך להיות טעים…) אז אישרתי את השתתפותי.
לא בלי חשש. כי לא הכרתי את החברים שלהן. ולא ידעתי מי יהיה ואם יהיה לי נעים לבלות כל כך הרבה זמן איתם בלי יכולת מילוט. כי הן גרו בפתח תקווה ואני ברמת גן.
ואני, בחיים שלי לא נסעתי ביום כיפור.
אבל היתה לי תכנית. הערכתי שאם ארגיש שהגעתי למצב של פיקוח נפש (כלומר, אם אאלץ לברוח משם כל עוד נפשי בי) אוכל לעשות זאת אחרי שתיים בלילה, זו נראתה לי השעה שבה הסיכוי שמישהו יסקול אותי באבנים בשל הנסיעה ביום כיפור, הוא נמוך מספיק. הנסיעה בשעה כזו תיקח לי כ-15 דקות. יהיה בסדר, הרגעתי את עצמי. הנחתי לדאגה הזו ויצאתי לכיוונן.
.
ב-8.10.2000, יום ראשון, בסביבות ארבע וחצי אחרי הצהריים הגעתי אליהן.
בחולצת גולף שחורה קצרת שרוולים, ומכנסיים משובצים. לוק קז'ואל שאהבתי במיוחד. אמנם תמיד הייתי מידה 42+, אבל בלוק הזה, הרגשתי ככה… 😉
הגעתי
מרוב מבוכה הייתי קולנית למדי. מרוב מבוכה מהסיטואציה (יום כיפור עם אנשים שאיני מכירה), וגם מרוב קהל. פיני כבר היה שם. גבר עם גוף שרירי. קירח. חיוך גדול ומאד נעים ומשקפיים אדומים. ואני כזכור הייתי רווקה בת עוד מעט 30 .
פיני זה החבר של גילת מהטלוויזיה. הם הינחו יחד תכנית בטלוויזיה הלימודית. כשהגעתי הוא כבר אחז בבקבוק בירה ביד. ואולי זה לא היה הבקבוק הראשון.
עד שהגיעו שאר החברים (רובם לא מקהילת הלהט"בים) הספקתי לרקוד בסלון ריקודי עם, לתת לפיני fight בשש-בש (אבי המנוח, זה ידוע, שולח לי קוביות מגן-עדן)… בקיצור, עד שהגיעו שאר החברים הספקתי להשתטות. אני לא צריכה אלכוהול כדי להשתטות, רק סיבה טובה למצב רוח. והיתה כזו. קראו לה פיני.
היה כייף. היה נעים. היה מצחיק. היה טעים. פיני חגג יומולדת 38 בערב הזה.
אני, כפי שאתם יכולים להבין, נדלקתי על הבחור.
ההתלהבות כבתה באחת, כשבשמונה בערב הוא התקשר לדבר עם הבן שלו. אז בן ארבע וחצי.
הכל עמד מלכת. המחשבות התרוצצו לי בראש בטירוף.
זה לא מה שחלמתי עליו. לא היה לי בתכנית גבר גרוש עם ילד. אבל אני הייתי רווקה בת כמעט 30, את זה כבר אמרתי, נכון?
אז אחרי דקה של הלם, וניסיון להבין מה אני עושה עם העובדה הזו עכשיו, בחרתי להכניס את המחשבות על המורכבויות הנגזרות עמוק למגירה, והמשכתי business as usual.
לקראת חצות אנשים התחילו ללכת ברגל הביתה. כי כולם היו מהעיר. ורק פיני ואני היינו מרמת גן. גילת הציעה לי מזרון בחדר השינה שלה ושל בת זוגה.
ולי היו second thoughts…
- לא בדיוק רציתי לדעת איך הן נשמעות כשהן ישנות יחד במיטתן הזוגית. והחלטתי שהלילה לא אבדוק אם הן ישנות כפיות…
- ו… פיני ישן בסלון.
.
ביקשתי ממנה להשאיר לי מזרון מחוץ לחדר שלהן, כי אני מתכוונת לקרוע את פיני בשש-בש. והבטחתי שמאוחר יותר, אכנס על קצות האצבעות לישון בחדרן.
בפועל, פיני ואני סדרנו את המזרונים יפה-יפה זה לצד זה, ונשכבנו לדבר. ודיברנו. ודיברנו. ודיברנו. וגילינו את כל המכנים המשותפים הטובים, והטובים פחות. ודיברנו על אבינו המת (כל אחד והמת הפרטי שלו…) ועל כאבים, ופחדים, ושמחות והנאות. ככה דיברנו עד שש בבוקר. שיואו כמה רציתי שהוא יהיה שלי, האיש הזה. גם מצחיק. וגם רגיש. גם אוהב לדבר, וגם יודע לדבר, ואפילו על רגשות. והוא היה פנוי. והיתה לו עבודה. והיתה לו דירה קטנה. היה לו ה-כ-ל.
למחרת, גילת התעוררה לבוקר בו נולד זוג חדש אצלה בסלון.
הפרידה מפיני במוצאי כיפור היתה קשה לי. פחדתי שלא אראה אותו יותר. ועל אף שגם הוא הביע סימנים של התלהבות, פחדתי שהוא יעלם, כמו כל הגברים שהיכרתי בשש השנים של הרווקות הכואבת שלי. הם כולם נעלמו, כבמטה קסם. פוףףף
ביום שלישי לא נפגשנו. ואני הייתי קצת במתח.
ביום רביעי תיכננו להיפגש אצלו. ואני באתי עם מתנת יומולדת קטנה ומיוחדת ליום הולדתו (עציץ בפיתה). והיה יופי.
ביום חמישי הוא נסע לבקר את בנו בקיבוץ וחזר בלילה ישר אל הדירה שלי. ובעצם מאז עברנו לגור ולחיות יחד.
הכל קרה כל כך מהר. החיבור היה כל כך מהיר ועמוק ונכון.
היינו הולכים ביחד ברחוב ושורקים באותו המקצב. שידרנו על אותו התדר. בדיוק. זרחנו מאושר. חייכנו אל כל העולם. כשזה-זה. אז זה-זה.
בסוכות (שישה ימים אחרי שהיכרנו לראשונה) כבר פגשתי את כל משפחתו בארוחה משפחתית.
אפילו החיבור עם הבן שלו היה הכי זורם וחלק שאפשר. זה היה עשרה ימים אחרי שהיכרנו. הוא בא לישון אצל אבא פיני, דבר שבשיגרה.
ואני הגעתי אחרי העבודה ולפני ארוחת ערב לשחק איתו. להכיר אותו. שיחקנו בחיות. ועשינו לפיני שיגועים. והיה לנו כל כך כייף לשחק יחד, שהוא ממש שאל בתחינה את פיני אם הוא ירשה לי להישאר לישון איתם הפעם כי היה לו ממש כייף איתי. וזהו.
פיני והבן שלו פתחו את ליבם ואת בֵּיתם וקיבלו אותי בחום וחיבוק כמו שאף אחד אף פעם לא קיבל אותי.
פיני הוא החבר הכי טוב שלי. הוא השותף שלי. הוא הגב שלי. הוא האיש של חיי. הוא האיש איתו הכי כייף לדבר. וגם ללכת לקניות. ולטייל. ו…
מאז הריגושים לא הסתיימו, היו עוד המון פרקים מרגשים בדרך. ועדיין.
אבל ביקשתם רק סיפור היכרות לוולנטיינ'ס… ביקשתם? קיבלתם!