כבר משחזרת חומרים..:)
הפוסט מטה נכתב לפני שנה וחצי!!! אמצע 2016.
מצאתי אותו במקרה, כשניסיתי לחפש במיילים את פרטי המשתמש לבלוג החדש.
ישר חתכתי את כל החלק הראשון ורציתי לפרסם "רק" את התרגיל שעשתה לי המורה ליוגה.
ברגע האחרון, מחליטה להעלות כמו שכתבתי אותו במקור. מסיבה אחת פשוטה, שגם הפוסט של שבוע שעבר מתחיל באותה הנימה בדיוק; וכך זה נמצא גם אצלי בתודעה.
מהוססת, לא בטוחה, מלא קולות בראש וכולם מדברים בו זמנית, הקול חסר הבטחון מנצח, כי הוא והפחד הם זוג משמיים.
דווקא, בגלל זה אני מחליטה לפרסם את זה "אז איז", אמיתי, עירום, ואוטנתי. כדי להזכיר לעצמי, שמה שאני אומרת לעצמי בראש, זה מה שקורה, אבל גם שהמפתח לשינוי נמצא בידי.
מאחלת לעצמי ששנת 2018, תיהיה שנה של פתיחת חלומות מגירה!
16/7/2016
בלוג
יש לי חלום לכתוב בלוג. פחחח. בלוג. מי את בכלל שתעיזי לחלום ולכתוב בלוג ומי ירצה לקרוא בכלל את הקשקושים שכתבת? מליונים לפנייך הרבה יותר מוכשרים ממך כתבו וכותבים מי את שחושבת את עצמך לכתוב בלוג? גם כן.
אבל הקאוצ׳רית אמרה ״שיש לי את זה״ ושאם ״בא לי״ אז אני צריכה לעשות את זה!
פחח…גם כן! תשמע פי את עצמך! ״קואוצ׳רית אמרה״. פאטת. זה מה שאת. תכף גם תגידי לי שהיא עושה לך ״העצמה נשית!?״
ולמרות האלטר אגו או ״האשמה״ המוכרת לנו היטב מהחיים או מ״הכל בראש״ כפי שהיא באה לידי ביטוי באפילו קו מחשבה אחד קטן שלי. והאמינו לי (טוב, לפחות הנשים בקהל אכן מאמינות) לא פשוט להילחם בה; היא ציניקנית, צקצקנית והיא שונאת אותך. על מה אבל? האם היא לא היא עצמך? מי היא כן אם לא את? מה מטרתה בחיים? וואלה. אין לי מושג! אבל היא מתישה, מעצבנת, חונקת ודוחפת קדימה (טוב האחרון לא כזה גרוע). אבל המחיר עבור היתרונות של ״הדוחפת״ יקר מפז. הרבה פעמים בצורת ויתור עצמי. כי היא הרבה יותר אוהבת שאת אוספת את הילדים בזמן, שמה כביסות ברגע שפקחת עיניים, מעמידה עוד מדיח, מכינה עוד שני קילו שניצלים להקפאה והולכת לרמי לוי לקניה שבועית (חלילה להזמין, היא אומרת, זה לחלשות ועשירות וגם זה ״לא אותו הדבר״).
ובכל זאת, אני מסתכלת לה בלבן שבעיניים (או בשקוף, וואטאוור), עושה לה אצבע משולשת ואומרת לעצמי שאלך על זה. אכתוב משהו, אשמיע את קולי, ״יש לי סיי בעולם״ (אפילו האייפון מתקן אותך ל״ביי״ במקום ״סיי״ היא אומרת).
וואו הרבה יותר קל לכתוב עליה. כי זה באמת מרגיש כך! הרי לא יתכן שזה מה שאני חושבת ומאחלת לעצי יום-יום, שעה-שעה. אני הרי אוהבת את עצמי. עובדה! אני עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע ויוגה, ופילאטיטס. אני חולה על עצמי. איך אומר שליין? נכוווווןןןן אבללל…בדיוק. נכון אבל, זאת אני שלא מרשה לעצמי ליהנות, זאת אני שיורדת על עצמי, זאת אני שלא מאפשרת לעצמי לחיות ולראות מעבר למשימות המשפחה היומיומית. ככה אני, שלמות בכל דבר. אבל מה מחירה?
אגב אני ו-היא. מדריכתי ליוגה עשתה לי תרגיל כתיבה בו היא ביקשה להביא לשיעור תמונה של אשה שאני מתחברת אליה (תמונה מטה) לאחר מכן, בשיעור השמיע לי את השיר "נמרים״ של רוני אלתר (לינק למטה) וביקשה שאכתוב מילים אליהן אני מתחברת. לאחר מכן, כשלב אחרון, נתבקשתי לאחד בין המילים הנבחרות לבין האסוציאציות שהתמונה העלתה בי.
מה אומר לכן, הכתיבה קלחה ממני כמו מים. היד נעה לבד לאחר שלא כתבתי משהו מעולם.
זה מה שיצא,
האשה הזאת שועטת קדימה בעזרת האינטליגנציה שלה, עם הרבה כאבים בדרך ובעבר המניעים אותה. היא חכמה ורעבה לידע, לומדת הכל תוך כדי. היא מהודקת ומהדקת את האירועים בחייה ואת המציאות. היא רוצה שיראו מעבר לענפי הפרא את עומקה ורגישותה. חייה ג'ונגל, אבל היא צמאה לבסיס וביתיות ולתחושה של להיות היא עצמה.
ענפי הפרא סוגרים חזק אבל היא מודעת לעצמה ונשיותה ומצפה לגשם שיבוא וישטוף את התפאורה. ואז תישאר היא- כמו שהיא, בפשטותה, עם מה שהיא אוהבת ואיתה עצמה.
הכל היה מגניב ומשחרר כזה עד ש…היא ביקשה להחליף כל גוף שני בראשון! אמאל'ה! זו אני! אזי הבנתי שכל אותו הזמן החל מבחירת התמונה ועד החיבור בין השיר לתמונה כתבתי עליי וכך זה נשמע.
אני שועטת קדימה בעזרת האינטליגנציה שלי, עם הרבה כאבים בדרך ובעבר המניעים אותי. אני חכמה ורעבה לידע, לומדת הכל תוך כדי. אני מהודקת ומהדקת את האירועים בחיי ואת המציאות. אני רוצה שיראו מעבר לענפי הפרא את עומקי ורגישותי. חיי ג'ונגל, אבל אני צמאה לבסיס ולביתיות שלי; של להיות אני עצמי.
ענפי הפרא סוגרים חזק אבל אני מודעת לעצמי ונשיותי ומצפה לגשם שיבוא וישטוף את התפאורה. ואז אשאר אני, כמו שאני בפשטותי, עם מה שאני אוהבת ואיתי עצמי.
אז אענה לכן מהו מחיר השלמות אותו גיליתי; מחירה הוא מחירו שלך. חבל שגלילאו, אינשטיין ודומיהם לא פיתחו נוסחאות מדויקות לכוחות הפועלים על נשים בעולם המודרני 😉
בנים ובנות – תנסו את זה בבית
- התמונה שבחרתי