הטרולים, או: איזהו עשיר? השמח בחלקו!

כאמא, קורה לי לפחות פעמיים ביום שאני מרגישה שלא משנה מה וכמה אעשה/ אקנה לו, זה אף פעם לא מספיק. תמיד יהיה "אבל למה לא…", "בא לי…" ודומיהם.
באופן כללי אני נהנית לתת לו ולהשקיע בו, אבל לפעמים זה קצת מעייף (והוא רק בן 10). לאחרונה היו לנו אפילו לא מעט ויכוחים על זה שבהם ניסיתי ללמד אותו להעריך, להוכיר תודה וליהנות ממה שיש לו באופן כללי, שהרי הכרת תודה היא בעיניי אחת ממעלותיו הנשגבות של האדם. אבל זה קשה (למישהו יש טריק?) והגבול בין הרצון שלי שביתו יהיה מבטחו ויהיה לו ברור מאליו שכל צרכיו ממולאים, לבין זה שיגדל להיות אדם מסופק, מטושטש מאוד ומתסכל לא פחות.
לסרט "הטרולים" הלכנו בדיוק יום אחרי ויכוח בנושא הזה, שכלל גם שיחה על שמחה והיכולת של אדם לבחור אם לשמוח או לא, גם כשאין לו תמריצים חיצוניים לכך… אני חושבת שכל השיחות בנושא וכל ניסיונות ההמחשה וההפשטה שלי למסרים האלו, היו כאין וכאפס לעומת הדרך שבה הצליח הסרט הזה לעשות את העבודה!

הטרולים הם יצורים צבעוניים ומאושרים שמתגוררים להם יחד בשלווה ובנחת. הברגנים לעומתם, הם יצורים אפרוריים שבמשך דורות תלו את אושרם באכילת טרולים ואף ייחדו לזה יום חג שנתי. באחד מימי החג, בדיוק ביום שבו נסיך הברגנים הקטן מגיע לפרקו וצריך לאכול טרול, לראשונה בחייו, מחליט מלך הטרולים לכנס את להקתו ולברוח למקום סודי, תוך שהוא משאיר לברגנים ההמומים הפתעה קטנה (הסרט עשוי טוב כל כך שאפילו כאן, ניתן היה בקלות להזדהות עם צערו של הנסיך הקטן שלא זכה לאכול טרול).

בעוד הברגנים מבכים את מר גורלם ומנסים להשלים עם העובדה שלעולם יותר לא יהיו מאושרים, הטרולים בונים את ביתם מחדש וממשיכים לחיות עם המון שמחה ואושר. כולם- פרט לבראנץ', טרול אפרפר שלמרות שעברו כבר 20 שנה מאז ההתקלות האחרונה בברגנים, עדיין לא מרגיש בטוח ומעדיף לחיות את חייו בבונקר ולא להיות חשוף לסכנה הגדולה.

הנסיכה פופי, שהיתה תינוקת כשאביה המלך הציל את קהילתה, גדלה להיות נסיכה אהובה, יצירתית וכמובן- אופטימית ושמחה. ביום השנה ה-20 למבצע ההצלה, פופי מחליטה לערוך מסיבה ענקית ורועשת, מה שכמובן לא מוצא חן בעיניו הריאליסטיות של בראנץ'.

והוא אכן צודק- הרעש הגדול חושף את מיקומם והשפית הברגנית, שעוד חבוטה מתחושת הכשלון, חוטפת כמה טרולים ומתכננת להשיב באמצעותם את כבודה האבוד.
פופי מחליטה לצאת להציל את חבריה, למרות כל המתנגדים מסביב, כשהיא יודעת בתוכה שמדובר במסע מסוכן מאוד, אבל מאמינה, בדרכה האופטימית, שתגבור על כל המכשולים. טריק קטן שלה ובעיקר המון נחישות, גורמת לבראנץ' האפרפר לבוא איתה ושניהם יחד יוצאים למסע מותח, מסוכן ואמיץ במיוחד!

מעבר לקסם הרב שיש בסרט הזה (וכמובן לשימושי השיער הכה מגניבים), יש בו כל כך הרבה הקבלות ומסרים, שזה פשוט תענוג. עומר הבחין כמובן בהבדלים שבין חיים אופטימיים לבין חיים ריאליסטיים מידי, בכוח החברות ובהשפעה שיש לשמחה הפנימית. אני לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה של הסרט למצב הפוליטי כאן בארץ (כן כן, בייחוד עם פטירתו של שמעון פרס)- הצד הימני והריאליסטי שבוחר לחיות בתוך מגננה מתמדת, לעומת הצד השמאלי והאופטימי (או "חולמני", כפי שכינו את פרס), שמאמין בכל ליבו שיש דרך אחרת ומעדיף לצאת אליה, גם אם היא כרוכה בסיכונים והעיקר לא לחיות בבונקר אפל ואפרורי.
הפסקול משובח (אנחנו צפינו בגרסה המדובבת וזה די שעשע לשמוע שירים כמו hello, של ליאונל ריצ'י בתרגום), הסרט מקסים, כייפי ומלא מלא תובנות.
אל תלכו- רוצו!