הטירה היא שלי / דודי סמית

סיפורן של שתי אחיות צעירות הגרות עם אביהן ואחיהן הצעיר בטירה עתיקה וקסומה בכפר בבריטניה. כתיבה יפה ומרתקת. סיפור יפה. תובנות נהדרות ומשפטים לקחת הביתה..מומלץ!

הטירה

הטירה היא שלי

דודי סמית

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת כתר

 סיפורת

363 ע

..

לקרוא את הספר זה כמו לטייל בכפר. בין שדות פורחים, בין עשבים שוטים, קוצים ודרדרים, אויר צלול ונוף יפהפה, בתים ישנים וטיפוסים מיוחדים.

זהו סיפורן של קסנדרה בת השבע עשרה ואחותה היפהפיה רוז בת העשרים ואחת. שתי נערות כפר החיות בעוני בטירה עתיקה מרשימה.

סיפורו של אביהן שהיה סופר מפורסם בעברו וכבר אינו כותב והוא נשוי לדוגמנית ציירים יפהפיה, טופז, המנהלת את הבית ודואגת לכולם.

הספר מסופר בגוף ראשון ע"י קסנדרה בת השבע עשרה שתהיה סופרת בעתיד. (סיפור חניכה של אמנית?)

הן גרות באיזור כפרי ומבודד וקסנדרה מאוד רוצה שאחותה תינשא.

אך היכן תכיר בן זוג?

והנה מגיעים לכפר שני אחים – יפים, עשירים, חכמים..

מזכיר את ג'ין אוסטין?

גם קסנדרה ואחותה נזכרות..

סיפור יפה וכובש על צמיחתן של הנערות, על ניסיונות בני המשפחה להחזיר את אביהן לכתיבה, גם כדי שיהיה סוף סוף כסף בבית..

על התאהבויות ושאיפות

קסנדרה החולמת להיות סופרת ואחותה השואפת למצוא בעל עשיר..

סיפור על יצירתיות ועל אמנות.

על הבדלי מעמדות ובעיקר על הקסם שבחיים..

"אמרתי לרוז שהמצב שלנו בעצם די רומנטי – שתי בנות בבית המוזר והמבודד הזה. היא חשבה שאין שום דבר רומנטי בזה שאנו סגורות בתוך חורבה מתפוררת ומוקפות בים של בוץ"... (ע' 12)

נער הכפר המאוהב: "מיס קסנדרה,..אני רוצה לדעת אם את רעבה לפעמים – זאת אומרת, כשאין מה לאכול". (ע' 32)

קסנדרה הכותבת:

"אני מרגישה בעצמי כמעט כמו אחת האחיות ברונטה, משום שאני כותבת לאור הנר ההולך וכלה, והאצבעות שלי קפואות כל כך עד שאני בקושי מצליחה להחזיק את העיפרון.." (ע' 33)

וגם כלבה קטנה וחביבה משוטטת בספר – אלואיז שמה – "היא מביטה בי באהבה, תוכחה, אמון והומור – איך היא מצליחה לבטא הרבה כל כך בשתי עיניים די קטנות ומלוכסנות" (ע' 19)

והאם יודעות בנות כפר תמימות כיצד להתנהג ליד בחורים צעירים ונאים?

"אבל הייתי נחמדה אליהם, באמת..הייתי מקסימה, אבל הייתי קפריזית, מלאת סתירות. זה לא מה שגברים אוהבים?" (רוז – ע' 82)

מחשבות של קסנדרה:

"וחשבתי עד כמה הבגדים תמיד היו חשובים לנשים. חשבתי על הגבירות הנורמניות במצודת המגדלים של בלמוט, ועל הגבירות בתקופת בית פלנטג'נט בימי הביניים שהתגוררו בטירת גודסנד, ובגבירות בתקופת בית סטיוארט..ועל חישוקים, על שמלות ג'ין אוסטין ועל קרינולינות וחצאיות שנתמכות ומורמות מאחור ועל רוז הכמהה לחליפה שחורה קטנה" (ע' 96)

ועל אמנות-

"יש הרבה דברים שאי אפשר לומר בפשטות. נסי לתאר מהו יופי – בפשטות – ותביני למה אני מתכוון. הוא אמר שהאמנות לא יכולה לקבוע הרבה דברים – שכל עניינה הוא לעורר תגובות. ושבלי חידושים וניסויים – כמו של אבא – האמנות תדשדש במקום. לכן אסור לנו להרשות לעצמנו להתנגד להם –". (ע' 357).

יפה, כובש ומקסים במיוחד.

מומלץ!