החלטתי. אני עוזבת – פרק 9 לספר "שחר"

Dawn

 

         אני מתמתחת. מנסה להעיר את עצמי בתוך החושך הזה, שהולך ומתחזק. גם מתחיל להיות קריר. אולי סוף

סוף ירד קצת גשם? התכנית שלי לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה ממשיכה לרקום עור וגידים. ברור לי שאין לנו

הרבה ברירה אם באמת ירד גשם. אנחנו צריכות למצוא מחסה. שחר כבר פיזית גדלה והיא לא כמו שהיה קודם

כשהיא רק נולדה. היא צריכה מקום לזוז. וגם אני.

אני מתכסה בסדין ומנקה גם את שחר במעט מים שיש, מכסה אותה שוב בבגדים המלוכלכים שלה שאספתי פעם, הלוואי וירד

גשם שוב. כמה דאגתי לפני שהיא נולדה. הזמנתי בגדים בכמויות, עגלה, מיטה, שידת החתלה, מד חום. הזמנתי כל מה שעלה

על דעתי שתינוק צריך, הזמנתי ופחדתי. פחדתי לקחת מראש את הדברים ולסדר בבית. כולם אמרו לי שזה "מזל רע" להביא

את כל הדברים הביתה לפני הלידה. בדיחת השנה. אולי אם הייתי מביאה מראש דברים בתיק, הייתי מוצאת אותם לפני

שעזבתי את הריסות בית החולים. ובכלל, הנה לא הבאתי מראש, לא סידרתי. מעניין, מה יכול להיות יותר מזל רע ממה שאני

עוברת עכשיו? מחשבה מהירה וכאב מפלח את הלב שלי, אמא. אין מה לבכות עכשיו על שטויות, אני מנערת את עצמי. זה

המצב וזה לא נראה שזה משתנה. אני ממשיכה בתכנון לאסוף כמה שיותר דברים ולהמשיך למצוא מקום יותר טוב.

האם יהיה יום שבו אוכל לשבת ופשוט לבכות?

            אני הולכת לערימת הפירות ונעצרת מעליה בגועל. נדמה לי, שראיתי על אחד התפוחים משהו זז לבן. אני נגעלת

בטירוף. מה לעשות, אף פעם לא הייתי בן אדם של טבע. זאת אני, שקופצת מכל ג'וק בסביבה בצרחות אימים, אני הילדה הלא

מקובלת, שמעולם לא ישנתי באוהל בטבע. לא הייתי בצופים ואפילו לא הייתי מוכנה לצאת לטיולים שנתיים של יותר מיום אחד

בביה"ס. מצד שני, אני בטוחה, שלא ראיתי אף חיה מאז אותו היום שהתעוררתי לבד בבית החולים. עד שלא ראיתי אתמול

בלילה את הנער? שביני לבין עצמי, אני ממש מקווה, שלא דמיינתי. אבל בכל זאת התפוח ששמתי לו נעלם, אז אני מקווה שאני

לא יוצאת מדעתי ומדמיינת דברים. חשבתי שאני לבד לגמרי. פריק של הטבע, טעות חריגה. שאני שורדת היום אבל המחר?

המחר הוא בספק. אולי יגמר אוכל?, אולי לא אמצע מים?, נקפא מקור? אפילו לא ממש הבנתי למה אני עושה הכל בשביל לחיות.

כנראה, רק כדי להציל אותה, את שחר. זאת המחויבות שלי. אני אוהבת אותה, אני חושבת. יצאתי מנק' הנחה, שחיות זה חלק

מכך שהעולם ממשיך להתקיים, אבולוציונית. ובגלל שלא ראיתי חיות, כנראה שאין לנו אפשרות להמשיך ולחיות, מתי שהוא זה

ייגמר הסיוט הזה. אולי לראות עכשיו תולעת הגעיל אותי וזעזע אותי, אבל פתאום. ההבנה הזאת, שיש חיות, יש אפשרות

להתקיים? זה לא יגמר הלבד? הרעב?. כנראה שלא. סביר להניח שאני מאוד רעבה אם עברה לי בראש המחשבה לאכול את התולעת

הזאת. הגועל הכריע כנגד. גם היא לבד כמוני בעולם הזה, אולי יצא ממנה פרפר? אולי יש עוד חיות?. באצבעות ארוכות ודי

נגעלות, מחפשת לי פרי אחר שלא קרוב אליה ולוקחת אותו, בודקת טוב טוב מכל כיוון אפשרי, שאין בו תולעים ונוגסת. לוקחת

תפוז ורצה לערימת הלב הקטנה שלי, מניחה אותו ומסדרת את האבנים שוב וכותבת "בוא".

אני ממשיכה לאסוף קצת עוד פירות מהעצים, ולבסוף בחושך המוחלט הולכת ליד האש, מוסיפה עוד עצים ונשכבת עם שחר

חזרה לישון.

            עוד 10 ימים אני עוזבת את המקום הזה, שכבר הרבה זמן הוא סוג של בית. מה שלא יהיה. ככה החלטתי. הפירות כבר

כמעט נגמרים וגם מים אני כבר בקושי מצליחה להשיג. לא שאני יודעת בביטחון כמה ימים עברו, מהרגע שהחלטתי, הימים

מתבלבלים לי, אבל אני מנסה למדוד. כל יום אני מתחילה בחיפוש דברים שיעזרו לי לעזוב, וסופרת כמה

ימים נדמה לי שעברו. אני קמה בבוקר ורצה לערימת הלב שלי, הלב שלי מנתר משמחה כל פעם שאני רואה שמה ששמתי

קודם נעלם. לפעמים יש שם מתנה גם בשבילי, משהו שאני לא מצאתי. פרי חדש, חבל, אבל לרוב יש שם מתנות לשחר.

צעצועים פשוטים, שמגולפים מחתיכות של עץ, כמה סמרטוטים קשורים עם עלה מרשרש בקצה. מישהו חושב עליה ומכין לה.

אני לוקחת ושמה פרי או משהו שנראה לי ששווה אחר ומניחה במקום. מסדרת את המילה בוא ואת הלב אבל הוא עדיין לא בא.

אולי דמיינתי? אולי המוח שלי מתעתע בי? השתגעתי? הימים עוברים, לא הצלחתי לאסוף יותר מידי דברים. גם אין

לי איך לסחוב. שחר כבדה לי מאוד ואין לי כבר כח. אני מחזקת אותה אל הגוף שלי בסמרטוטים שמצאתי ומכסה אותנו בסדין

המטונף, קושרת את החבל עם עוד בגדים, שפעם הורדתי מחתיכה שמצאתי, הגועל שוב עולה בגרון שלי, תזכורת למאורע

שאני לא רוצה לזכור ולהזכיר. שמתי שם פירות וזכוכיות טובות, שאפשר לאגור איתם מים, ואולי להצליח להדליק איתם אש

חדשה ואני יוצאת לדרך. עוזבת את המקום הזה שהיה לי סוג של בית. עוזבת את הלב מהאבנים שעשיתי עם פרי אחרון. הולכת

לחפש מקום חדש עם מים זורמים. אנחנו חייבות מים כדי לשרוד. אולי ליד מים נמצא מה לאכול חוץ מפירות? אולי יהיה שם מקום מקורה

שלא קר בו? אולי יהיה שם חיים?

אולי.

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture

פרק 1

פרק 2

פרק 3

פרק 4

פרק 5

פרק 6

פרק 7

פרק 8