יש מסלול ברור מאד בחיים. ראשית נגזרת עלינו מערכת החינוך, לשרוד את הגן, להתבלט ביסודי, לעשות הכל כדי לא להתבלט בשום מקום בחטיבה ולרצות את כולם ורק שישחררו מאתנו- בתיכון.
אחרי זה צבא או מי שמשוגע מספיק לצאת לשנת שירות ואז להתגייס לצבא.
טיול אחרי צבא, הדבר הברור מאליו שכולם עושים, כי אנחנו בתקופה שאנחנו רק רוצים לראות, לבלות, לגלות, לעוף, פומו, פומו, פומו. לכו, תתכלבו שנה, תעשו אולי מועדפת ויאללה טוסו! הודו, דרום אמריקה, תעשו אירופה אבל לא בקטע של שופינג, לכו תמצאו ענן על הר, תנו לו כיף ותגידו לו "אחי, מה אני אעשה שאהיה גדול?"
תחזרו לארץ אחרי שלושה חודשים רחוק מאבאמא, מחיאות כפיים ברגע שהגלגלים נוגעים באדמה של ההולי לנד, במבה, שקדי מרק וחיבוק של אמא, בכי, בכי, בכי ובבקשה תכבסי את כל הדבר הזה שנגררתי איתו שלושה חודשים ומעכשיו קראו לי אוליבר טוויסט, אוקיי?
אז לא.
לפחות לא אצלנו.
המסלול הברור, מה שכולם עושים ומה שקבוע וידוע – בכלל לא היה בתכנון שלי או של א'. לא עניין אותנו להיות קולומבוס, לחשוב שאנחנו בראד פיט ב-"שבע שנים בטיבט".
א' ואני הכרנו בצבא, רגע לפני השחרור. אני החלטתי לעזוב את הגרעין, להגיד תודה לחולצה הכחולה ויאללה ביי, רוצה ללמוד, רוצה לשיר, רוצה לרקוד, רוצה לחיות.
שכרנו דירת חדר ברמת גן, א' סירב לגור בת"א ועדיין מסרב, הוא עבד ואני הייתי סטודנטית למשחק, כולה שנה, נופיתי- זה פוסט אחר לגמרי.
התחתנו, טסנו לחופשות בקטנה, חיינו ובילינו כל הזמן, אין מסעדה שנפתחה בין השנים 2010-2015 שאנחנו לא הכרנו. בוודאות.
קנינו דירה, בפריפריה! סתם, חולון זה לא פריפריה. בואו. אחרי ארבע שנות נישואים, הרגשנו מוכנים, יותר נכון א' נולד מוכן ואני הייתי מוכנה רק בסוף הלימודים- הבאנו את הראשונה לשמה, מלכת התלתלים, אוכלת הראשים, מנתצת המילים, היפה, השובבה, העופרע של הילדים- תותלאנחהמון.
כבר יש קריירות, בערך, דברים קורים ואחרי שנה עם עופרע, החלטנו לטוס לארגנטינה. כן, עם תינוקת.
לא חיפשנו לעשות טרקים, לא חיפשנו לישון באוהל לפגוש שועל ים, לאכול פטרייה וסרט על החיים שלנו.
חיפשנו טיול בורגני, אורבני, עם נגיעות של טבע והדברים האהובים עלינו- אוכל ותרבות.
וזה היה בדיוק מה שרצינו, ביקשנו, טירוף. מושלם.
בא לב אמיץ, שאף אחד לא תכנן, ידע או בכלל חשב. א' עד שלא ראה שיש לו בולבוליקו, מבחינתו זה היה (ואני מצטטת) "חשמל סטטי שאני לא מתכוון להסתמך עליו". יש בתיק לידה של לב אמיץ, תמונה שלו שחור לבן ועצמות, חץ גדול שמצביע על הגוף הפרטי שלו וכתוב: BEN.
לא משנה, סטינו מהנושא, המשכנו עם קריירות, שיפצנו את הבית, אבטלה שלו, עכשיו שלי, לא ברור אם בכלל תהיה אבטלה, אבל חיים את החיים, מתכננים תכניות, מציבים מטרות ולפעמים שוכחים לחשוב על המחר.
אולי אנחנו דור ה-Y, דור הפומו, הג'ומו, ה"יאו לקנות דירה בשדרות, זה מה זה הציוני החדש", נולדנו בשנים של הדור הזה, שלנו, אבל זה חשוב לנו, לא כסף מניע אותנו, לא רצון לכוח, לא להספיק הכל ולעלות סטורי של 600 אלף עוקבים (שבו בשקט כל המצקצקים, אני מעלה רבע מהחיים שלנו, אפילו לא).
חשוב לנו לצבור חוויות משמעותיות יחד, להנות ממה שיש, להגשים חלומות, לחנך, לקיים ערכים אמיתיים ליצורים ההזויים שיצרנו. יותר מהכל חשוב לנו הכל ביחד.
לעשות משהו טוב ברגע הזה שאנחנו פה. אנחנו החלוצים הנובורישים החדשים.
