לאחרונה שבתי ממסע משנה חיים ומשנה תודעה לפיליפינים. על המסע הזה עוד אספר ואכתוב ויהיה לו המשך. הוא תחילתו של מסע גדול יותר, של שליחות חברתית שנולדה אצלי באי קטן ומבודד שבקצה העולם. פיסת ג'ונגל, אליה מגיעים רק בסירה.
לתושבי האי קבילאו אין מרפאה, אין רופא וגם לא אחות, אין סניף דואר או משטרה וגם כביש סלול אין שם. רק דרכי עפר זרועות בשלוליות ואבנים. כלי הרכב היחיד הוא הטוסטוס. אין חוקי תנועה ורוכבי הטוסטוסים לא חובשים קסדה. אבל: יש מאמץ ניכר של תושבי האי להעניק לילדים שלהם בסיס של לימודים. באי יש מספר בתי ספר יסודיים ותיכון אחד שבו יש תלבושת אחידה ושעות לימוד מרובות.
האנשים באי קבילאו עובדים קשה בעבודת כפיים כדי לפרנס את ילדיהם וחולמים חלומות על עתיד טוב יותר, אבל, יש תקרה עבה שמונעת מהם להתקדם: אין להם כסף ללימודים גבוהים באוניברסיטה וגם לא כלים מספקים להתקבל אליה. מתוך 5,000 תושבים של האי 3,000 מרחיקים נדוד מהבית לערים הגדולות שבאיים הגדולים, או שמרחיקים הרבה יותר אל מחוץ לפיליפינים, כדי לשלוח כסף הביתה ולפרנס את המשפחה שנשארה באי.
שריל ג'ון, היא אחת מהנשים המופלאות והאמיצות שפגשתי. למרות תנאי החיים הלא פשוטים, היא לא מוותרת. היא התקדמה בבית ההארחה בו התארחתי לאחראית על המטבח, והיא מייצרת שם מנות מופלאות טעימות מאוד ומיוחדות. שריל קנתה, בעזרת הלוואה גדולה, טוסטוס וכל חודש היא משלמת עבורו החזר, הטוסטוס מאפשר לך חופש תנועה באי, ויש לה, לשיריל, חלום: היא רוצה להיות טבחית מוסמכת. היא פיתחה רפרטואר ומשובח החומרים המצומצמים שעומדים לרשותה במטבח הקטן שבבית ההארחה. דגים טריים, שלל יומי שמגיע מדייגי האי, ואורז. יתר הרכיבים שמהם היא מבשלת, ביניהם בשר ושרימפס, מגיעים מאיים גדולים יותר והם מוקפאים בפריזר ומופשרים לפני הבישול.
שריל, נולדה למשפחה גדולה. יש לה חמישה אחים ואחות אחת. כולם עובדים קשה כדי להתפרנס, למעט אח אחד שעדיין בגיל בית ספר. "אני רוצה שתהיה לי תמיד עבודה טובה כדי שאוכל לפרנס את הילדים שלי" היא אומרת לי "אני רוצה שכשהם יגדלו, יהיה להם מקצוע טוב ועבודה טובה". היא מוסיפה.
היא בת 32, אם חד הורית לשני ילדים קטנים בן 12 ובת 6. את בן הזוג הכירה בשנת 2004 בעיר שמחוץ לאי, שם עבדה במכירות. "הוא היה נהג אופנוע (הכוונה לטוסטוס המשמש להסעות א"ב), התאהבתי בו ויש לי ממנו 2 ילדים. הוא לא רצה להתחתן איתי ואמר לי שאין לו כסף לפרנס את הילדים. לפני שלוש שנים ניסיתי לחזור אליו, אבל היו ביננו כל הזמן מריבות. היום הוא חי עם אישה אחרת ואין לו שום קשר עם הילדים. אני חזרתי לגור פה עם אמא שלי שמטפלת בילדים כשאני עובדת".
שריל היתה מופתעת לשמוע ממני, שבעולם המערבי גברים שהם אבות לילדים, לא יכולים להעלם כך לאישה ועליהם לדאוג לילדים שלהם ולשלם לאישה כספי מזונות עד שהילדים בני 18. היא מסבירה לי שבפיליפינים אם הגבר עוזב, האישה מגדלת לבד את הילדים ואין לה שום סיוע כספי מאף אחד, חוץ מההורים שלה. לכן, היא אומרת, שלהיות טבחית מוסמכת זה רק בגדר חלום. "כי אין מי שיפרנס את הילדים שלי אם אסע ללמוד" היא מסבירה.
היא בולטת בין העובדים בבית הארחה, כי היא אמיצה במיוחד ומתעקשת על זכויותיה ועל הזכויות ותנאי העבודה של כל מי שעובד איתה. כך היא מקפידה על זכותה להפסקת הצהריים לה ולעובדים איתה, ודורשת תוספת ידיים עובדות כשיש עומס במטבח. אישה צעירה, עם גאווה וכבוד עצמי שאיננה נרתעת מויכוחים עם המנהלים בבית הארחה, גם אם הויכוחים הללו מסכנם את מקור פרנסתה "אני עובדת טוב. כשהם כועסים אני מסבירה להם והם מבינים שאני עושה הכל נכון וטוב". אני אומרת לה שזו תחילת הדרך לעצמאות, שהמודעות לזה שיש לה זכויות כעובדת היא לא בגדר מובן מאליו.
שריל מאושרת כשהיא במטבח. היא אומרת לי שבישול זו אהבה גדולה שלה והיא רוצה להתפתח עם הבישול ולהתפרנס ממנו בכבוד. ביקשתי ממנה מתכון אחד פשוט, והיא הכתיבה את המתכון למנה המעולה שלה של דג ברוטב חמוץ מתוק. אכלתי את הדג הזה ואני מעידה שהוא מעדן.
דג חמוץ מתוק של שריל
רכיבים:
1 דג (רצוי טרי)
1/2 בצל
2 שיני שום
10 פרוסות ג'ינג'ר דקות וארוכות
5 פרוסות של פלפל אדום
2 כפות רוטב סויה
כפית סוכר חום
חומץ Sugar King
10 חתיכות קטנות של אננס (רצוי טרי)
10 פרוסות ארוכות של גזר
2 כפות שמן קוקוס לטיגון
אופן ההכנה:
לטגן את הדג 5-10 דקות (בהתאם לעובי וגודל הדג) ב-2 כפות שמן קוקוס
מבשלים בסיר בצל, שום, ג'ינג'ר, פלפל אדום, אננס, גזר, רוטב סויה, חומץ וסוכר על אש נמוכה במשך 15-20 דקות.
מניחים את הדג בצלחת ועליו את הרוטב מהסיר.
בסוף הראיון, אמרתי לה שיש לי שמלה אדומה שכבר לא מתאימה לי ואין סיבה שאחזור איתה הביתה ונתתי לה אותה. שריל מדדה את השמלה מולי ונראתה מאושרת. "אלבש אותה בימי ראשון לכנסייה" אמרה בחיוך רחב.
