החלום שלי שכל עולה ירגיש פה בית

מרגישה שחיי נגמרים. לא ייתכן שאנחנו עוזבים את הכל. תחושה של סוף. געגוע שעוד יחזור מול כל פחד, מול כל פריצת דרך, ויזכיר לי את הזרות שמעתה הופכת למנת חיי, ויניע אותי לעזור לאחרים

הילדה רגע לפני שעולמה התהפך. אלבום פרטי

מרגישה שחיי נגמרים. לא ייתכן שאנחנו עוזבים את הכל. בתור ילדה בת 10 יש לנטישה הפתאומית הזו- תחושה של סוף. געגוע כמהי כזה, שלא חוויתי מעולם, אבל אני עוד אכיר ממש מקרוב. געגוע שעוד יחזור מול כל פחד, מול כל פריצת דרך, ויזכיר לי את הזרות שמעתה הופכת למנת חיי.

ישראל, שעבורי הייתה חלום זוהר, דואגת מהיום הראשון להזכיר את הכאב ואת האובדן של כל הטוב שהכרתי. היכן הוא הסרט שהובטח מלא בכל שפע ובהישג יד? היכן הוא בשכונת המצוקה שבה שיכנו אותנו? רימו אותנו? הקושי לראות את השפע שייך לאחרים, אבל אינו בר השגה עבורך- הוא פוצע, שובר את החלום. אני נופלת לתוך עולם של אובדן, זרות וגעגוע מתמיד.

הילדה רגע לפני שעולמה התהפך. אלבום פרטי
הילדה רגע לפני שעולמה התהפך. אלבום פרטי

מייד רציתי לאמץ זהות חדשה, כזו שלא ירגישו בשוני. לא מפליא כי כבר באותה השנה מחקתי את הדבר העיקרי שהרגשתי שמבדיל אותי מהאחרים- המבטא. כשקיבלתי 100 בהבנת הנקרא שנה לאחר מכן, הרגשתי ישראלית יותר מכל פעם אחרת בחיי. ההתגברות על מחסום השפה, גרמה לי להשיל את הזהות שרציתי לזנוח. שנים התעלמתי מ"הילדה הזו של פעם", עד שכבר יכולתי להתגאות בזהותי "הכפולה". מעולם לא להסתיר אותה, להתמודד ולקרוא תיגר למי שמפקפק בישראליותי, ואף לנסות לטפח את הצד הלא ישראלי שנזנח עם השנים.

אין ספק, זהו לא סיפור עצוב עבורי. גדלתי, למדתי, צמחתי, ועליתי מעל העלייה הזו. אבל הצלקות עוד כואבות לפעמים, וגם הזרות חוזרת מדיי פעם לביקור. וגם הפחד תמיד שם, שיום אחד הכל יכול בשנייה אחת להיגדע.

כילדים היינו סתגלנים. אבל מה עם ההורים שלי? מי עזר להם? זו תהייה שעולה לי תמיד. אם מישהו היה מצליח לסייע באמת– כמה עוגמת נפש הייתה נחסכת. לאילו הצלחות היינו מגיעים?

החלום שלי הוא להיות היד המלווה הזו לעולים. להיות הקרקע הזו בשבילם, במקום זו שנשמטה להם. להסביר להם את אורחות החיים שמשתנים, שעד לפני כמה שעות היו מאומנים בהם היטב. להתמודד עם למידה ל"פעוטים", שהיא בלתי נסבלת לאנשים שכבר השיגו דבר או שניים בחיים. להכיל את האבדן ואת הפגיעה בדימוי עצמי, ואז לעבור איתם תהליך של השלמה ושיקום ההערכה העצמית, שהיא תעזור להם גם לצמוח.

אין מה להתעסק בהאשמות. הגיע הזמן לחפש פתרונות ולהפיק לקחים לקראת העולים, שאנחנו מעודדים ומייחלים שיבואו. הקריאה היא לא לשים את העולה מחוץ לתמונה, אלא להפך לשותף, לכוונו, לתת בידיו את הכלים הבסיסיים כדי להבין את החברה שהוא בחר להפוך לחלק ממנה.

אני רוצה שהעסק שלי ילווה צעירים יזמים עולים שחולמים להיות בעלי עסקים, אבל לא מעזים בגלל הקולות הללו שמנהלים במקומם את סדר היום. ללוות בעלי עסקים שעשו עלייה, ולא יודעים מאיפה להתחיל כדי להקים את העסק כאן. חיילים בודדים שרוצים להקים עסק, אבל אין להם מישהו להתיעץ איתו בישראל.

לעבוד עם קרן או אדם שתומכים בעולים חדשים שרוצים להתפתח כיזמים ובעלי עסקים. מכירים מישהו כזה? חברו בינינו.

התקווה שלי כי מתוך הכרת המגבלות נחצה את הגבולות, נערער את התפיסות הישנות ונגיע לחולל שינוי.

עיר הולדתי- קייב. Eugene, Unsplash
עיר הולדתי- קייב. Eugene, Unsplash