כל יום אני חולמת, חולמת שתגיע אלי שוב ואחבק אותך
ובלילה, בלילה אני גם חולמת באמת. וכשאני פוגשת אותך בחלום, אני מספרת לך שאני בסדר, אפילו בסדר גמור. שיש לי שלושה ילדים נפלאים, ויותר מזה ממש מוצלחים. ולא, לא הפכתי להיות פולניה, אני באמת גאה בהם. ואז אנחנו משוחחים על המצב, והאמת, המצב פה די רגיל, עדיין, לטוב ולרע.
אתה רוצה לשמוע על אמא ואבא. אני מספרת לך שאמא בסדר, ככל שניתן, שמחה וצוחקת. אמא היא אשת חיל, דואגת ומלכדת את כולנו, שומרת על שלמות המשפחה גם כשחלל כל כך גדול נפער בתוכה. אנחנו נפגשים, מעלים זכרונות, צוחקים ובוכים. ממשיכים את החיים. כן ממשיכים בלעדיך. ואבא, אבא זה כבר סיפור אחר .לאבא קשה יותר, וככל שהימים חולפים העצב מתגבר.
אנחנו מדברים על אותו יום, יום ארור שבו הלכת לנו, ככה פתאום, בלי התראה או אזהרה, היום הזה הוא חלום עבורי, חלום שאני רוצה להתעורר ממנו ולקוות שיישאר בגדר חלום. רוצה לספר לך שהרגשתי שמשהו עומד לקרות, הרגשתי אותך.
וכשאנחנו יושבים, אני מחבקת אותך חזק חזק ומשוחחים כמו שהיינו עושים, אתה מעיר לי על זה שלא התאפרתי, ואומר לי, יאללה שימי נעליים ונצא לסיבוב בירושלים. והיינו נוסעים לאכול בסימה או בפלאפל של שבח, וכולם היו מחייכים אליך, ומחבקים אותך, כי כזה היית, חברותי, חייכן ואוסף אליך את כולם. ואח"כ היינו ממשיכים למכון הכושר, והיית מרביץ את האימון של החיים, ומשויץ עם השרירים, ומסתכל על הבחורות עם העיניים הירוקות שלך. והיינו שותים, והיינו צוחקים ואז היינו נפרדים.
אני ממשיכה לחלום, מדמיינת מה היה קורה אילו. האם היינו אותו דבר? האם היינו כה מלוכדים ואוהבים כמו שאנחנו עכשיו? האם משהו היה משתנה? אבל החלום הרע לא עוזב אותי, כי הוא לא באמת חלום, הוא מציאות, מציאות יומיומית כמו פצע כואב שלא מגליד אלא חודר עמוק לנשמה ומכאיב, לא מפסיק להכאיב.
פעם לא אהבתי לחלום, היום בחלום, אני פוגשת אותך.
אלעד, אחי, נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי בשנת 1994. הזמן מאז עצר מלכת.
דגנית אלישיב, עורכת דין מגשרת ומאמנת לגירושין
בקרו אותי באתר