רנה דקארט, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, שאל פעם: "איך אתה יכול להיות בטוח שכל חייך אינם אלא חלום?".
חקירתו של דקארט מעלה שאלה אנושית נצחית הנוגעת במסתרי הקיום האנושי. זהו הפרדוקס המאפיין את שיריה של קובנסקי בספר "החיים כבדיה". בספרה היא מעלה ובוחנת את שאלת הקיום עצמו בהזמינה את הקורא למסע של דואליות בין זיכרון לפנטזיה, פחד ושמחה, צער והילולה, דממה ושיר, עינוי המנוגד לצחוק, והארוטי לצד המקודש. שיריה הם מטוטלת הנעה בין שתי קצוות.
כפי שבנה כתב בהקדמה לספר: "החיים הם, בין השאר, מחשבות ורגשות הנלכדים בידי המשורר על טיוטת מילים בדיוניות. המילים הופכות לשירים, השירים הופכים לספרים, הספרים הופכים לחלק ממציאות המשוררת הנותנות תוקף לחייה, כבדיה"
"אני חיה מאשליה לאשליה
במילים מתקיימות בי
בזמן אחר
במקום אחר
כאילו אין הבדל בין לילה ללילה
משמר געגועי.
ואז אני הולכת מעלה מעלה
מציירת בצבע נשבר על הדף
כחול כמו המים
זורמים במחזור ילדות
מתכנסת במחסן זיכרונותי.
מילותי מתקשות
(אתה אומר)
רואות את הכל
מתקלקלות מרוב בדידות
עירומות בגשם כזה
דומות לתמצית לילי
רוטט בתוכי
סמוך לאהבתי שונה מכל דבר אחר."
בשיריה היא כותבת שוב ושוב:
"(אתה אומר)"
הקורא אינו יכול שלא לתהות למי היא מתכוונת. במילותיה אלו, היא מדגישה שוב ושוב את הקו המנחה את שיריה, בין תעתוע לאמת, בין דמיון למציאות.
שירתה של קובנסקי מדגישה את דואליות האמת ועבורה הדואליות היא אמיתית. השירה היא חייה לצד חייה.
"אני שייכת
לא שייכת
ברגע חמקמק
לא חמקמק
זורם על דף וירטואוזי
דומה לפרח קיץ
בדיוני
אמיתי
שובב בסיפור של אהבה ניסיונית."
בשירה "בדיה" המציאות יכולה להיות גם חלום:
"אני מתקיימת בשגרה של יום
שומם רוחש בין חריצי זמני
ושאריות זכרוני
נוזל כמו גשם
מול שברירי דברים
בלילה ממתין לעוד לילה.
איך אני מחדדת מילותי
רוקמת שיר אחר שיר
משחקת בארגמן הרגע
זורם מול געש השמש
חמקנית במחזור בודה לי את כל המילים.
איך אני מקפלת כמיהה בכמיהה
באהבה דומה לקיץ
נוטפת אור
ואש
וגעגוע חם
שורף שפתי
מצטיירות באודם הכי יפה."
הפחד, הכאב והבדידות בשיריה של המשוררת, עומדים לצד האהבה, התשוקה וההנאה מהחיים. שיריה מדגישים את האביוולנטיות של החיים: מצד אחד קיימים הפחד והכאב ומצד שני האהבה והניסים.
"אני אוהבת את הדברים הכי פשוטים
מתחברת לכל המילים
מפרקת לילה
וזמן נשבר על המדף
בזרם המים.
ואני מתהלכת מבדידות לבדידות
גונזת געגועי
בגלל הפחד
בגלל האופל לוכד אותי
באפרוריות נוגעת בארגמן הפרח.
איך אני נושאת קולי
שרה מקוסמוס לקוסמוס
מסמנת כוכבים מצמדים אלי
כמו שמש מטפסת מרקיע לרקיע
מתבהרת מול רכס האלוהים."
"אני תולשת מילותי מן הלילה
אוחזת כוכבים הכי מרהיבים
מצטופפים בי
מגיעים אל הים
רוטטים באפלוליות.
ואני מתעקשת לשיר במילים כאלו
ממלמלות בתוכי
מתגנבות על הדף
זורעות שירי.
אני בודדה
(אתה אומר)
חוששת מן החושך
קוטפת פרח אחר פרח
נולד על שפתי
כאילו בערבוביה של מילים
נסחפות בשיר."
בשיריה של אדית נמצא מוטיבים אירוטיים רבים, המסמלים גם את דואליות היצרים הראשוניים.
"שירתי פורצת על הגויל
זורמת ברחש המתהווה
ובזיכרון מתקשה כמו אבן
מתגוללת בדממה של ילדה
משחקת עם כל המילים.
קשה לי להסביר את עצמי
כשייכת
לא שייכת
מאזינה לקול הלילה
נעה בחופשיות כזאת
בין סימנים ונוסחאות
פרושים בזמן מנבא שמש.
אהבתי טוטלית
(אתה אומר)
נוגעת בשפה מתרחשת בי
מסתלסלת כאמת שתמיד קיימת
כאשליה מוליכה לשום מקום."
"אני כותבת כמו מבראשית
מול געש מילים מתנגנות בתוכי
טהורות
קדמוניות
מלאות דברים הזויים
לא הזויים
מול פרח הכי ענקי.
אהבתי מזככת מילותי
אוחזות בי
כמו מוסיקה רוחשת חוצה טרנס זיכרוני
ממריאה לאמצע השמים
קולעת צליל בצליל.
ואני צוחקת בשיכרון
נוגעת ברגע מכפיל רגע
מסתלסל בזיכרון כזה
זורם בשיר כחול
מתהווה ברחם הלילה"
הספר הוא דו- צדדי ודו- לשוני. הוא מחולק לשני חלקים. החלק בעברית והחלק באנגלית, המהווים מראה האחד לשני.
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
