החיים הם לא תכנית כבקשתך

אחרי מחסום כתיבה די ארוך ובעקבות החגים שהיוו מצע מעולה לקריאת ספרים – הנה סקירה של 3 ספרים שהמשותף לכולם הוא העובדה שכולם מוכיחים, כך או אחרת, שהחיים הם לא תמיד מה שאנחנו חולמים שהם יהיו. שאנחנו יכולים לתכנן תכניות, לחלום חלומות ולעוף על העולם, אבל… לעולם תכניות משלו ובלי שנשים לב הוא יכול לשים לנו אבן שתעיף אותנו לכיוון אחר לגמרי. לא מאמינים? תקראו!
"מה שאליס שכחה", מאת ליאן מוריארטי, הוצאת 'כנרת זמורה-ביתן'

אליס היא אישה אוסטרלית "ביי דה בוק" – היא חיה בבית גדול ויפה (עם בריכה כמובן), מגדלת שלושה ילדים, מעורבת בכל מה שקשור בבית הספר, יו"ר של כל הועדות, מטופחת ומבלה לא מעט שעות בחדר הכושר. אה כן – והיא באמצע תהליך גירושים מכוער מבעלה ואבי ילדיה – ניק.
אבל אז, יום אחד היא נופלת בחדר הכושר, מקבלת מכה חזקה בראש וכשהיא מתעוררת היא מגלה ששכחה 10 שנים מהחיים שלה. בהתחלה היא לא מבינה למה כולם מסתכלים עליה במבט מוזר ומי אלו בכלל אותם אנשים – היא לא זוכרת את הילדים שלה, היא לא מאמינה שיש סיכוי שהיא עומדת להתגרש מבעלה אהוב נעוריה ובשום אופן לא מצליחה להבין איך היא, שמנמונת שאוהבת לרבוץ ולאכול, הגיעה לחדר הכושר. אבל לאט לאט היא מבינה מה קרה ומנסה לחבר את הפאזל של חייה חתיכה אחר חתיכה. התהליך לא קל והיא מגלה דברים שלא תמיד כיף להיזכר בהם, אבל מצד שני – גם מגלה מי היא באמת, מה היו החלומות שלה ועושה הכל כדי להסיט אותם חזרה למסלולם.
הספר כתוב מעולה. הוא קליל וזורם. קיטשי כמיטב המסורת ועם זאת יש בו משהו מטלטל – אם הייתם מחזירים את עצמכם 10 שנים אחורה ושוכחים את כל מה שקרה מאז – האם הייתם באותו מקום שבו אתם נמצאים היום? מתנהלים באותה הדרך? עם אותם אנשים? באותה עבודה? נקודה מעולה למחשבה!
"סופה של אליס", מאת גלית דהן קרליבך, הוצאת 'זמורה ביתן'

וואו איזה ספר! לקח לי זמן לצלול לתוכו, אבל כשזה קרה הוא פשוט היכה בי!
סופה היא נערה שמתגוררת עם אמא היחידנית אליס במעברת "אבריים" – ממש מול הקיבוץ המתקדם. סופה חולמת להיות סופרת, אך עובדת כדוורית המושב (כך היא מתעקשת להגדיר את המקום לכל מי שקורא לו בטעות "כפר"). אמא של סופה, היא אם חרדתית, מלאה בפוביות ובאמונות תפלות שמטרתן טובה, אך באיזשהו שלב חונקות את סופה ולא מותירות לו מרווח נשימה. מרווח לחלום על עתיד אחר.
סופה משלימה עם גורלה ומתעדת את אנשי המושב בכתב, בתקווה שיום אחד יהפוך לספר – היא קוראת לכתב היד שלה "סיפורם של האנשים הצבעוניים" והם אכן כך – בתיאורים ציוריים אך מקסימים, מגוללת סופה את סיפורם ואופיים של האנשים "המוזרים" שגרים באבריים – דודא, הנרקמון לשעבר. "תגידי" שכל הזמן מרכלת. "המעוקל", "משה ברזלים" וכו'. לכל אחד יש אופי ואובססיה משלו וכולם יחד הם הפיסה החיה של המקום.
אבל אז מגיע לישוב מירון – גבר עשיר שרוכש אדמות מהתושבים, בונה לעצמו טירה ומזעזע את אמות הסיפין העדינות של התושבים. בהתחלה כולם שונאים אותו מרכלים עליו אחרי הגב, אבל סופה מתאהבת בו ומוצאת את עצמה בהרפתקאה שהיא מבחינתה כנגד כל הסיכויים. ולא רק מבחינתה.
ככל שמתקדמים בקריאה, הדברים הולכים ומסתבכים, הולכים ומתבהרים ומגלים את פרצופם האמיתי. הספר הזה הוא הרבה מעבר לסיפור על חלומות של ילדה – זהו ספר על תקופת המעברות בארץ ישראל, על כל הסטיגמות שלהן. זה ספר שמסתכל לאמת בעיניים ולא מפחד לומר אותה. זה ספר על תרבות, על אמונות קדומות ועל העובדה שכשמנסים לחיות "חיים מושלמים כלפי חוץ" – תמיד יגיע המשהו הזה שישבור את החומות ויחשוף את הפרצוף האמיתי. פשוט מהמם!
"הפרטים שהושמטו", מאת תומס ה' אוגדן, הוצאת 'עם עובד, ספריה לעם'

לספר הזה היה פוטנציאל מעולה, אבל הוא אכזב אותי בסוף והשאיר טעם מר.
מרתה וארל מתגוררים עם שני ילדיהם, ורן ומלודי, מתגוררים בחווה חקלאית די שכוחת אל. מרתה יוצאת מדעתה ומתה מבושה כאשר היא לא מצליחה לגמול את ורן ממנהג מציצת האצבע, על אף שהוא כבר בן 11 ועושה ניסיונות נואשים כדי לעזור לו בכך. נואשים עד לכדי התכעללות של ממש – מריחת חומר מר על הידיים ובשלב כלשהו גם קשירתן במעטפת איומה. יום אחד, ברגע של אבדן שליטה – מרתה מנסה לדקור את ידיו של ורן וארל, נחלץ לעזרתו, הודף אותה, מעיף אותה ושובר לה את המפרקת.
כשמגיע השריף למקום ארל לא מספר לו מה הניא אותו לעשות זאת ולא מספר על הדרך שבה ירדה מרתה מדעתה. הוא לא רוצה לבייש אותה גם אחרי מותה. המוות של מרתה חושף צדדים רבים בעלילה ובעיקר בעבר של ארל ובהחלטות שלקח שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא, לרבות זכרונות על אן – אחותה של מרתה שבה היה מאוהב ולא יכל לממש את אהבתו, בשל נאמנותו למרתה. על הפעם הראשונה שבו התאשפזה מרתה בגלל התמוטטות עצבים ועל האדישות שפיתח עם הזמן.
כן. כמו שאמרתי – יש לספר הזה פוטנציאל מעולה. הדמויות מרתקות, הדמות של ארל כמישהו שויתר על החלומות שלו כדי להיות נאמן כמעט רומנטית בעיניי. אבל אז – מגיע החלק האחרון של הספר, שהורס הכל. ובכלל – לצד הקטעים המרתקים, יש בספר כל כך הרבה דברים מיותרים ובהם החקירה של השריף שלא מתפתחת/ מסתיימת בשום מקום, חזרתה של אן להלוויה שגם היא לא מובילה לשום מקום ובקיצור – חבל.