החייל האחרון (הלוואי !)

לשמות בספר הזה יש סיבה. כל שם הוא סוג של סטראוטיפ:

קדוש – החייל, אהוד תבן – מנהל בית הספר, נועה – החברה, עידו ורד – "טייס מלידה",
המפקד ניר והמפקד אורן , אניה ונסטיה….

 החייל האחרון

אליאב קדוש. ממושב בכורות.

למה כבר אפשר לצפות עם השם הזה והמוצא הזה?

נראה שלזה בדיוק התכוון ה"משורר" , להנציח את הפער העדתי גם בשורות הצבא , שם כביכול הוא לא קיים.  אני לא אוהבת את הגישה הזו , של המסכנות והרחמים העצמיים . ברגעים מסויימים חשבתי לנטוש את סיפור גיוסו ושירותו הצבאי של אליאב קדוש. אבל משהו משך אותי באופן הביטוי, בלשון העשירה והרגישה, בתיאורים המרתקים של הווי החיילים, בחיים שלהם, בהנאות הקטנות שלהם, באהבות שלהם, בביקורתיות ובהומור המוצלח והסרקסטי לפעמים ("לא רציתי להיהרג ושזה יהרוס לוה את החיים")

די מהר נבלעתי להרפתקאותיו של קדוש בצבא ההגנה לישראל וליוויתי אותו בכל שלבי ההתחיילות, הקורס, המעבר, והמסלול.

בהמשך הספר , כמו בהמשך השירות , יוצאים החיילים למשימות מבצעיות וגם ללבנון, אז גם מתווסף הסיכון שבשירות ומהותם של החיים הנפיצים כל כך.

גם על זה אומר קדוש " קשה להכיר בנות כשיוצאים פעם בשבועיים, אבל עוד יותר קשה כשאתה מת".

אכן כן,  המוות מעסיק את קדוש, כמו את חבריו החיילים ומפקדיהם. כאן אין מקום לאפליה מכל סוג שהוא, וזהו כור ההיתוך האמיתי של השירות הצבאי. על הטוב והרע שבו.

קבלתי את הספר כ"עותק לקריאה" . אז קראתי.

עותק לקריאה

(נסיתי לחשוב על עוד שימושים לספר פרט לקריאה)

אהבתי.

מרת נחת
זוכרות את מר שמח וחבר מרעיו, אז אני נשואה למר נחת, ולכן אני נקראת מרת נחת.