אביטל לוז, אל-מתן
אם לרגע מניחים לדימויים רומנטיים נוכריים ומזקקים את התמצית של חג האהבה היהודי, מתברר שגם חג האהבה היהודי מקורו בעצם בטרגדיה. על כן פולניות יעלוזו…
למי שלא מכיר את השתלשלות המאורעות – עם ישראל 'התחרע' על שבט בנימין בגלל פרשייה נוראית של אינוס שפחה, רציחתה (כנראה בידי בעלה עצמו), ביתור חלקיה ושליחתם בכל שבטי ישראל (בטוח בידי בעלה). המטרה – לגרום לעם ישראל לזעזוע חמור שיגרום להם להילחם בבנימין.
והוא אכן הצליח. שבטי ישראל עלו בהמוניהם להילחם בבנימין. אך הם לא הסתפקו בזה. כדי להיות סופר צדיקים, שבטי ישראל לא רק חיסלו כמעט את כל שבט בנימין אלא גם נשבעו לא לתת את בנותיהם לבני בנימין. בכך הם גזרו כלייה מוחלטת על השבט. כשהם קלטו את העניין נותרו מכל בנימין 600 לוחמים בלבד.
המוח היהודי, כהרגלו, ממציא לנו פטנטים, והפטנט הפעם היה שבנות ישראל תצאנה לחולל בכרמי שילה ולוחמי בנימין יחטפו להם, כל אחד, אישה. כך בעצם, שבטי ישראל לא עוברים על השבועה, שבט בנימין לא נכחד, 'ובא לציון גואל'.
רש"י מביא מדרש בעניין הזה לגבי שאול המלך. שאול היה ביישן, צנוע וצדיק, ולא היה מסוגל לחטוף לעצמו נערה. הוא הסתובב לו בכרמים ולא חטף אף נערה. ראתה אותו אחינעם בת אחימעץ והחליטה לעשות מעשה – "העיזה פניה ורדפה אחריו". כן כן. הפמיניסטיות, מתברר, לא המציאו שום דבר.
כרמי שילה. צילום: טובי שריד
ומה עניין חוצפה לט"ו באב? זה חינוך זה? לדעתי כן. ואני, החצופה, היא ראייה לכך.
אני ובעלי נפגשנו על גבעה בשומרון. אני – סוג של נערת גבעות, דתיה לייט מינוס, במכנסי דגמ"ח ואקדח בחגורה, והוא – חניך בקורס מ"כים, דוס אמיתי, בוגר ישיבת עתניאל, ולמזלי – גם מתנחל. בכל זאת חשוב שתהיה נקודת השקה.
לא יצא שחטפתי אותו, אבל כן יצא שאמרתי לו בדייט השני שאני רוצה להתחתן. איתו.
כמו כל גבר טיפוסי הוא כמעט התעלף. לקח לו שבועיים להתאושש, לחזור לנשום ולבסוף להוציא גם תשובה מפיו. בקול מגומגם הוא אמר משהו בלתי מחייב, אבל כזה שהספיק לי להבין שהוא לא ממש מתנגד (או שדמיינתי…).
שתבינו עד כמה אני חסרת טאקט. בדייט השלישי יצאנו לטיול וראינו מעלינו תמרון של מטוסי חיל האוויר. אמרתי לו "גם אני רוצה כזה" והצבעתי לשמיים. "מטוס?", הוא שאל. "לא! טייס", עניתי.
ולמרות החוצפה וחוסר הטאקט התחתנו אחרי ארבעה חודשים ביחד. טוב, לא ממש ביחד. כמה כבר יוצא לוחם בצבא…
והיינו שונים אחד מהשנייה, והיינו צעירים ותמימים, קופידון לא ירה עלינו בשום שלב ולא הספקנו לגדל פרפרים בבטן. אבל היה שם משהו, שהיום אני יודעת לומר שהוא "שותפות לדרך". הבנה שכלית וגם רגשית שיש לנו את היכולת ללכת ביחד בדרך משותפת.
במהלך השנים, דרכנו אחד לשנייה על הרגליים, לעיתים דחפנו קצת חזק מדי, לפעמים הוא הלך בראש ולפעמים אני. גם התברברנו לא מעט. עם השנים הצטרפו אלינו שישה מופלאים, שכל אחד מהם בסוף יצא לדרך משלו, ואנחנו נמשיך לצעוד בדרכנו שלנו.
בדרך הכרמים. צילום: טובי שריד
אין לי עצות לתת לאף אחד ולאף אחת. כבר מזמן הבנתי שאני פשוט לא מבינה. לא מבינה בדבר הזה שנקרא זוגיות ולא מבינה באהבה. זוגות מופלאים שחשבתי שיחיו יחד לנצח התגרשו באיבה נוראה. וזוגות שלא הבנתי איך הם ביחד – עדיין ביחד בשמחה גדולה. אני רק יכולה לומר שאצלי קורטוב חוצפה, חוסר טאקט והרבה סיעתא דשמייא עשו את העבודה.
ולכן אני כותבת את הפוסט הזה. לכן – הבנות ה'קצת' נועזות, קצת חוצפניות וקצת חסרות טאקט – יש לכן את תקדים אחינעם בת אחימעץ. וגם אותי. תנסו להיות אתן.
מקסימום תחטפו מישהו…
בהצלחה.
—–
אביטל לוז – גרה באל-מתן שבשומרון, פיזיותרפיסטית. נשואה לאיתם, דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. אמא לשישה.