זה סיפור על חולצה לבנה רקומה, סיפור על אהבה רחוקה, נושנה. סיפור על התמסרות ללא תנאי. על כוחן של מילים, כוחה של אהבה.
הכל התחיל כשעוד גרתי בהרדוף, בהוסטל השיקומי. באותם הימים נפתח חוג לקהילה. חוג תאטרון. תאטרון? הרמתי גבה, אני שחקנית? אין סיכוי…עולה על במה? לא יכול לקרות..תמיד הייתי מאחורי הקלעים, מופנמת, לא מדברת הרבה. חוץ מזה תמיד בהצגות בבית ספר וחגים בקיבוץ, בגלל שהצד החזק שלי היה ציור ועיצוב תפאורות,זה בדרך כלל היה התפקיד שלי. דווקא בגלל זה נרשמתי לחוג תאטרון, הייתי חייבת לבדוק את המשהו החבוי הזה בי, הנסתר. מיד התמסרתי לתהליך. לא פספסתי אף שיעור,הייתי נלהבת וסקרנית. נהניתי מכלי הביטוי החדש הזה, מהחופש שזה נתן לי, מהמשחק, מיכולת האלתור שלי, מהעבודה בקבוצה. מהאמון והקרבה שנוצרה בין השחקנים.
אחרי כשלוש שנים, העלינו הצגה בשם "מי יאהב אותי עכשיו?". זה היה ערב של מונולוגים ודיאלוגים, את הטקסטים אנחנו הבאנו או כתבנו. ידעתי שאני רוצה להיות לבד על הבמה מול קהל. זה היה הפחד שלי, ורציתי לנצח אותו. באותה התקופה סבתי נפטרה, אהבתי אותה והתגעגעתי אליה מאוד. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מגלמת את דמותה על הבמה. זאת הייתה הדרך שלי לדבר אתה, להתקרב אליה. באותה שנה נמצאו מכתבי אהבה ישנים, שנכתבו מסבתי לסבי, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. סבתא כרמלה הייתה אז בשנות העשרים לחייה, היא חיה בקיבוץ כפר גלעדי וגידלה את בנה חמי (דודי, זיכרונו לברכה). סבא חיים שירת בבריגדה היהודית באיטליה. במשך שנתיים הם לא ראו אחד את השני, ותיקשרו רק במכתבים.
אחותי הגדולה ישבה והדפיסה את כל המכתבים האלו, ביקשתי ממנה לשלוח לי כמה מהם. מתוך המכתבים יצרתי מונולוג חי ומרגש, על אשה אמיצה שעברה תהליך של פרידה, ויצאה לעצמאות מוחלטת. בהקשר אחר לגמרי, זה הזכיר לי את עצמי. היא נפרדה מבעלה (התחתנה עם סבא שלי) וזה שחרר אותה מכבליה, אני נפרדתי מתהליך שיקומי ארוך וזה שחרר אותי לחיים חדשים.
מתוך המונולוג: "בובי, בהרבה הזדמנויות חוזרת אני ואומרת : טוב לי. עתה הנני אני, חיה אני לפי רוחי. חושבת את מחשבתי ומדברת את דברי. הריני חופשית ומשוחררת. חייתי במועקה. חייתי בהגבלה. ואין דברי אלה מכוונים לרומנים, פלירטים ועוד דברים שונים בשטח זה לא ולא. לא בזה הייתי מוגבלת ולא בזה שחרורי עתה. להפך שחרורי הנו רוחני, בובי. ויש והנני חרדה ששחרור פנימי זה שוב יוקח ממני. יודעת אני שארצה בחיים שקטים והפחד שלמען השקט שוב אצטרך לוותר על אמת חיי, קיים בי…ורודף! בובי יש לי הרגשה שחופש מחשבה ורוח זה אשר לי עתה הנו רק נחלת תקופת הביניים. שחרור מאחד ורחוק מן השני…"
בקריאה ראשונה זה מספר את החיים של סבתי ובקריאה שנייה את החיים שלי.
נחזור להצגה…היה לי טקסט ללמוד בעל פה ודמות להיכנס אליה. חיפשתי לבוש שיתאים לאשה הזו. שיתאים לי. היה גם צורך בשחזור תקופתי. שכל הסצנה תזכיר משהו מפעם, משהו רומנטי, אצילי, חלוצי. בגד שיספר סיפור. אחותי השנייה (כן יש לי הרבה, אני יודעת), הביאה לי את החצאית והחולצה הלבנה הרקומה. לבשתי אותם וישר הייתי לאותה האישה האמיצה. לסבתי בצעירותה. בערב ההצגה התרגשתי מאוד. מעולם לא האמנתי שאצליח לצלוח את הפחד הזה ולעמוד על במה לבד. הייתי כל כך קרובה לסבתא, כל כך קרובה לאותה התקופה, לאהבה הזו שהייתה בניהם, לחיים (שהוא גם סבא שלי). אבל יותר מכל הייתי לגמרי נוכחת ומחוברת לעצמי. הרגשתי שבעודי מדברת את הטקסט, אני בעצם מתארת את החוויה שלי. בהצגה השנייה גם אמי ואחותי ישבו בקהל, רק סבתא הייתה חסרה שם, היא אומנם הייתה ברוחה והייתה על הבמה בדמותי, אבל הנוכחות הפיזית, החיבוק שלה היה לי חסר.
אני עדיין מתגעגעת לסבתא. לריח שלה. למאכלים שלה. לחופש הגדול שבו תמיד היינו מתארחים לכמה ימים אצל סבא וסבתא. מהלכים יחפים על המדרכה הלוהטת בדרך לבריכה. ללחמניות עם הבצל מטוגן,למאפים עם הגבינה(שקשה מאוד לשחזר). לבית החם והנעים. לאהבה שהיא נתנה לכל הנכדים ולסבא.
החולצה הלבנה הרקומה עדיין תלויה בארון, מחכה ליום חגיגי במיוחד. החולצה הלבנה של סבתא.
