אני מאושרת. יצאתי מבית החולים יום למחרת הניתוח. בני המשפחה שלי חיכו לי בכניסה עם פרחים ושוקולדים ובחיבוקים חמים. כשהגענו הביתה, חיכו לי הילדים בכניסה עם בלונים צבעוניים, חיבקו אותי, ברכו אותי לרגל חזרתי הביתה וליוו אותי למיטה שלי בחדר החשוך שלי. גם שם חיכו לי שוקולדים על הכרית, קור מהמזגן שצינן את החום הדביק של אוגוסט ששרר בחוץ ומוסיקת צ'יל אאוט כמו שאני אוהבת. נכנסתי למצעים הפרחוניים והרכים שלי ועצמתי עיניים. במשך שלושה ימים דאגו לי, בני משפחתי לקחו את הילדים לפעילויות קיץ מהנות ואילו אני התחלתי את החלמתי בשקט. אכלתי, נחתי, כתבתי כשיכולתי. מי היה מאמין?
אז זהו, שלא. הכל ממש לא קרה ככה. חשבתי שאוכל להיות חולה אנגליה. שברירית ועדינה, כמו בסרטים הבריטים על העלמות הבורגניות של המאה ה- 19 או גיבורה מספר של ג'ין אוסטין. במציאות של ישראל 2014, בה טילים מפגיזים כמעט את כל הארץ, החום והלחות שנשכחים בכל חורף תוקפים גם הם את אזור הטי ואת הפן בשיער ואין מצב לנוח. הילדים כבר חודש בבית ומחכה לנו עוד חודש יותר ארוך. איך הרבע גן הפולני שלי אומר בשקט: "אני אנוח כבר בקבר". ומכיוון שאני מתכננת להגיע לשם לפחות עוד 40 שנים, יש עוד הרבה עבודה.
ביום שישי בצהריים, אחי האהוב הגיע לקחת אותי מבית החולים הביתה. המזגן המטפטף קיבל אותנו עייף ובוכה. כי כנראה שהוא צריך יותר ממני את המנוחה, או הגאולה מהייסורים. אנחנו, עוד לא מוותרים לו . שיעבוד הסיני הזה, במיוחד אם בחר לחיות כאן. הילדים בילו, כרגיל, מול הטלוויזיה, שהוא סם קהות החושים האולטימטיבי שאנחנו מספקים לילדינו, כי אין לנו ברירה יותר טובה רוב הזמן. הגדול רץ כדי לא לפספס את השנייה הבאה בסדרה שהוא רואה, נתן לי נשיקה חטופה כשהוא עדיין בוהה בטלויזיה, וחזר לסורו על הספה. הקטנה, אפילו לא הסתכלה עליי. כששמה לב שאני כאן, ואני מדברת אתה בערך רבע שעה, הואילה הוד חרדונותה לזכות אותי בהנהון מרוחק.
אחרי שלוש שעות של שינה מתוקה על המיטה, כשאנשים, ואני לא זוכרת מי הם, דיברו איתי תוך כדי, קמתי כדי לתפקד כרגיל. את מי זה מעניין קרצינומה, סרטן, חתכים בגוף וחולשה? הילדים רבים, הילדים רוצים, הילדים משתעממים. חם להם, אחרים כבר היו, בילו, והם לא. צריך לקנות ציוד לבית ספר, לעבור בסופר, לנקות ולהזמין חברים. ומאתמול, גם לחזור להרגיע ולנחם כי תכניות השתנו.
מתעקשת, כהרגלי, לראות את החיובי. התפקוד המלא שאליו הוכרחתי לחזור בעל כורחי, מבריא אותי. אין לי זמן לרחמים עצמיים, לחוסר תפקוד, או לקיטורים. אף אחד לא יכול להגיש לי, לקחת לי, או לטפל בילדים יותר ממה שאמא שלי מטפלת ועוזרת (תודה ליקום עליה) הילדים רוצים את אמא שלהם. זקוקים לכמה שיותר חוסן ו"נורמליות", עד כמה שזה אפשרי במדינה שלנו. ואני לא מוכנה לוותר לעצמי. אני שלהם, והם גורמים לי להירפא ולהיות הגיבורה שלהם, היום ובעתיד.
מקווה מאוד שייזכרו את זה לטובתי כשישבו אצל הפסיכולוגית (שאני אשלם כמובן), בעוד כמה שנים טובות וייבכו על האמא הנוראית שלהם. הרי כולנו עשינו או עושים את זה בסופו של דבר.
