החברה הכי טובה שלי – באמת ???

אולי כל הפוסט הזה הוא לא פייר, אולי אסור ולא צריך לצפות לטוטאליות מחברים, אולי אסור לצפות בכלל, אולי אסור למדוד חברויות לפי הערכים שאני חושבת שהייתי נוהגת על פיהם. אני לפחות התחלתי השבוע לחיות עם המוטו "אם אין אני לי – מי לי.." – זו התפכחות כואבת מאד ומטלטלת במיוחד. סמכתי שאני מאמינה למה שאומרים לי, במיוחד שמשפט כמו "אני אהייה איתך שם בכל דקה שתצטרכי…" – אני סומכת (יותר נכון סמכתי על זה) על אמירות כאלה. הן מקבלות משמעות מיוחדות בתקופות מיוחדות בחיים. קשה לי יותר, הרבה יותר כי אני לא מתכוונת לפטר אותה –  כי היא באמת החברה הכי טובה שלי והיא אכן מאכזבת כרגע בתחום שאני זקוקה לו יותר מהכל – אבל בסך הכל היא בסדר.
חברות מבחינתי היא ערך מקודש, אני לא חושבת שאני צריכה לבטל את עצמי בתוך קשר של חברות לאורך כל כך הרבה שנים, אבל כרגע אני במשבר לא פשוט. אמי חלתה בסרטן (שהתגלה "לא בכוונה" – לא מזמן), והיא בשלב די מתקדם לצערי הרב. אין לי משפחה ולמעשה את ההחלטות הכי קשות בעולם אני צריכה לקבל לבד וזה קשה, קשה משאול. החברה הכי טובה שלי הבטיחה שהיא תהייה לידי בזמנים האלה, במיוחד כשהיא מאושפזת וצריך לפעמים להחליט איזה טיפול או כמה מנות דם וכו' -חשוב שיהיה עוד מישהו שיחשוב, שלא אחשוב לבד. צלצלתי אליה לפני כמה ימים, באשפוז האחרון והיא לא יכלה לבוא, היא לא יכלה לבוא כי "מה אני יכולה לעשות פרקטי באמת",  "זה שאני אבוא זה ישנה משהו?" – אז כן מותק, זה ישנה . הנשמה שלי לא תרגיש כל כך חלולה, אני ארגיש שיש עוד מישהו שמחבק את אמא שלי, שעוזר לי לנשום ולחשוב בשפיות. אמרתי לה את זה כשחזרנו הבייתה. היא הייתה כאן ואמרתי לה. היא אמרה שהיא הייתה נורא עייפה, אני מאמינה לה וגם אי אפשר לפרוט על רגשי אשם או לעשות ייסורי מצפון , קשה לי כי בסך הכל היא בסדר, למרות הכל.
באתי הבייתה מפורקת מבכי. העובדת הזרה באמת דאגה לכל הנושאים הפרקטיים – אבל לנשמה? מי שותף למצוקה של הנשמה? כשהיד נשברת -רואים…אפשר לשים גבס, כשהנשמה מתרסקת – אף אחד לא רואה ואין תחבושת לנשמה. מה שנשאר זה לשתוק, לכאוב "ולהתאבד"  דרך האותיות והמילים ותודה לריבונו שהמציא את אלה.
לפעמים גם המילים נעלמות, מרגישים אותן עמוק בבטן, מריצים את המחשבות במרתון בראש וצועדים איתם בשקט ובחוץ. מעטה של שלווה ורוגע כאילו עוטף אותי, אבל הכל כל כך מתעתע. בעצם שום דבר לא שקט ולא רוגע. לא בחוץ ולא בפנים….
לפעמים אני שואלת למה אי אפשר לגייס מילים כמו בצו 8, כמו שמגייסים למלחמה. הרי לא תמיד אפשר לבטא את המצוקה באופן מילולי, הרבה פעמים בוחרים בדרכים אחרות – דרכים שירככו את המצב, במקום לעמוד על הרגליים האחוריות ולצעוק "אני צריכה אותך עכשיו – הבטחת לי..". אני כנראה פוחדת לאבד את החברות הזו, חברות שיקרה לי כל כך, נכון – יש כאלה שיגידו שזו לא חברות, אבל זו חברות שמוכיחה את עצמה למעלה מ…המון שנים,  אף אחד לא צפה מקרי קיצון כאלה וזה לא הוגן לשפוט אנשים כך. אני לא שופטת אף אחד, אני פשוט כועסת (על כולם בערך) והמילים שלי כועסת דרך העמוד ודרך הכתיבה.
מכונת המילים עובדת, המחשבות מתנגשות באופן חופשי כמו במסלול קרטינג ולפעמים אני עושה חשבון עו"ש והיא במסגרת הקרדיט החברה הזו –  ובימים האלה אני עוברת מכעס להבנה, מהבנה לתסכול, ומתסכול לאותו מקום של התעשתות שאף פעם חברות, גם החברות הכי טובות לא יכולות להיות טוטאליות ואולי זה באמת כך צריך להיות. לא יודעת.
עצם המעבר , עצם השיפט הזה של תרגום החברות הכי טובות למערכת מילים ומחשבות אחרות היא לא פשוטה, צריך להעביר מהלך – המוסך סגור והמכונאי יצא לחופשה אז איך אפשר לעצור בחריקת בלמים את הדרך הקודמת שבה חשבתי על חברות ולהעביר מהלך ולהבין שלא הכל זה כמו שחשבתי או רציתי וקיוויתי.
בימים האלה – שחזרנו, יוצא לי לחשוב המון כי זה ריטואל שכנראה יחזור על עצמו לא פעם ולא פעמיים וצריך להתכונן. עד כמה שזה יישמע אבסורדי – זה מסוג הדברים שצריך להתכונן אליהם גם נפשית. איך מתכוננים לזה? הרי גם בפעם הבאה אני ארים אליה טלפון ואשאל. היא בכל זאת החברה הכי טובה – יכול להיות שבפעם הבאה היא תוכל ואם לא – אני אבין שאני באמת לבד במערכה הזו.
אז אולי נכון שאף אחד לא מצליח להבין למה אני הרבה פחות ידידותית למשתמש, פחות מתחככת באנשים, מנהלת שיחות קטנות כאלה, נגמרו שיחות הנפש – אין לי מקום לכאלה היום . הנשמה שלי עמוסה ברגשות אחרים ונושאים אחרים ואין לי מקום לשמוע ש….בגד ב…, על ל' שבהריון…..או אם אני בעד חוק בינוי – פיצוי או איזה שטות אחרת, כי הכל הופך לזניח.לא יודעת, עכשיו תוך כדי כתיבה אני חושבת שאולי זה חיוני להשאיר בכוח מקום לרכילויות ולנושאים אחרים – כדי להשאר שפוי, אין לי מושג.
בימים האלה אני מתהפכת במיטה וחושבת שאולי אפשר בדרך אחת ואולי באחרת, אולי אני מוותרת על חברויות (גם אחרות) בצורה מדי קלה, הרי חברויות זה לא משהו שנבנה כלאחר יד. אולי אני מוותרת לעצמי יותר מדי מהר. יש מחיר  לויתור הזה? אני יכולה לשלם אותו או שבנק ישראל לא מרשה לי להיות במינוס ?..:))
אני מתקשה מתוכי לחלוק עם אנשים מוכרים (לא חברים). אני מרגישה שהרמתי את כל ההגנות שלי, את חומת ברלין ז"ל בניתי מחדש – אבל אני לא רוצה את החומות האלה, אני לא רוצה להפסיק להרגיש, אני רוצה להרגיש – כי רק שמרגישים אפשר לנסות לחשוב, לגעת בתחושות, לפרוט על מיתרי הקושי והכאב – רק משם זה יבוא.
אני נוצרת את המחשבות והמילים איתי ובתוכי, אני לא משתפת – ככה אני בנוייה. אני כותבת כאן כי אני כותבת בסייבר, אני לא יודעת מי קורא, חשוב לי לדעת מה את/ה חשבת כשקראת. מה הרגשת? כאב לך? את מכירה דברים כאלה? מה עושים?…..ספרו לי.