הזיית ליל קיץ / קבלת שבת

אמונה וסקס, או בנה תאוריה עד להרפיה. הזמנית.

בחורה עם מחשב נייד

לכה דודי לקראת כלה, ערוך ומוכן. זה לא משנה לאן ישייט ברוחו, ולאן יתפס בנפשו, גופו לעולם יהיה כגופו של רב מעונג מידי, וגם בערום מלא הבטן המלאה והענקית מכסה עליו וסוגרת קצת הפוך ובכל זאת, כקפוטה טבעית. מי יכול לוותר על חלה חמה. בשולי השפתיים שמעל לסנטר הכפול ובשולי הפנים העגולים עגולים על הזקן שמעטר אותם, תלויים לעולם חשקים. אפשר לחשוב שהרגע טבל את החלה שהיא הכינה במאמץ להיות רבנית למופת, לפחות על פי תפיסתה, בשמאלץ. ובעצם, בינו לבינו חשב, מה זה כבר משנה. העיקר התרוממות הרוח. ועכשיו יש מה שבעיניים פקוחות נראים כמו אוסף אנשים אבודים, ובעיניו לעולם קהילתו, מתאספים סביבו.

הבלונדה ארוכת הגיזרה, עם שרירי הרקדנית שמתוחים בין מנעל למפרק, עם היופי שמרחף מעל כולם, כולם אלה שלא כל כך מבינים איך, אבל היא הרבנית שלצדו. לבושה לעולם בבדים דקים, שלעולם לכאורה יכסו, אבל לא יפסיקו לרמז ולגלות את התנועות הרכות, הפתוחות והגמישות, שהן התנועות היחידות בהן היא נעה. רקדנית בתנועות מעגליות סביב עצמה. גם הרקדנית המהוללה ביותר, בסופו של ריקוד, סביב עצמה, תנועות שמועצמות במיוחד בריקוד נטול מעמסה, נטול דאגה, קל דעת, נטול ילדים.

מאורח לאורח הם נעים תוך מגע, מחבקים ומנשקים, ביחד, במקביל ולבד, היא בבדיה השקופים ובדרכה המעוררת אהדה מסוגים שונים, הוא בחזות המדושנת בחולצת כפתורים לבנה, בחיוך מיליון דולר של מי שראה את האור. אם כי מאז נפתר מנישואיו הראשונים שפשוט הלכו בתלם מידי, האור נמצא, מסתבר, ביכולותיה ובגמישות האינסופית של אישה שבאזור.

בפנים מוארות היא מחייכת לכולם, ומסתירה לו עכשיו את האור. האור שנמצא באופן לא צפוי בגברת חדשה בחבורה, בשיער חום ובעור בהיר מידי, נעה בכבדות גדולה, אישה גדולה, עם כרס משתפלת ושדיי ענק, כמו נתלשה מחפירה ארכאולוגית של אלילה מהעמק, עם מבט אפל ושפתיים חתומות. אוי. חומד את שיערה החלק שגולש בשתיקה מתמשכת, אבל בכל זאת, נראה כמו החלק היחידי שזורם שם בכל כבדות המטען הזה. אם יוכל לשכנע אותה להתערטל מכל הכבלים שרובצים על נפשה, על רוחה ועל גופה, זה יכול להיות מעניין לו, רק שהרבנית הבלונדה מרחפת ומסתירה את הבשר. מה זה כבר משנה, עוד מעט ידבר אחרי הרקדנית הגמישה שלו, ויפתח בקיומו הנפשי, הרוחני והפיזי של האדם, ויכרוך אותם ביחד, ויקבל את כולם בפתיחות גמורה.

והרבנית אכן דיברה לכולם, על הטוב, ועל האהבה, ועל השבת, וישבה לא ישבה על הכסא בחצי ריחוף, או שאולי היא שוב שמה בחלה קצת עשבים שוטים, כמו שהוא קורא לזה, והכל קצת רב מימדי מידי היום. או שלא. מה זה משנה. את המילים שלו הוא מכין מראש, מתחבר לעצמו, עם עשבים, עם שוטים או בלי, ומדבר על החיבור תוך אינוס מעניין של פרשת השבוע לתפיסת עולמו, תפיסה שראה בכל מילה, בכל קול, בכל עלה, בכל הוויה, ואולי זה מה שהיא שמה בחלה, אבל מישהו כבר קיבל את פניה במיטב הטבעיות שבו, כבשניה בה נולד, והגברת עם המשמנים והשיער החום הגולש לא נעה. גם לא השפתיים שלה. קשוחה עם עצמה, חשב, אבל, נו, מה זה משנה. העיקר ששמעה קצת מהדברים, העיקר שקשיות נפשה תתרכך אולי. קצת אחרי המוציא, אם היא שמה את מה שצריך לשים בחלה.

כל אחד ממוריו שהיה בא ורואה את חלק מהראשים המכוסים וחלק מהמבושים הגלויים היה מוצא שיש לו פרשנויות מעניינות לכתוב, והתנגדות בילתי מתפשרת למילה מבושים. בושה לא קיימת כאן. לא לפני הבורא, לא מאחוריו, לא מלפניו לא מצדדיו. הנודניק המתקשש, הרזה הגבוה הקרח והערום לחלוטין בחום הערב הזה, מרגיש צורך לדבר את דבריו, בלי הפסקה, בלי להקשיב לכמה דקות, בלי לוותר, עם הרבה פאתוס בקול בוטח כיודע כל, וכמידי שישי, בטח תמצא נצמדת שתתרכז היטב בחלציו הערניים, ותתחבר לנפש, לרוח ולכל העשב השוטה הזה, וגם לגוף שלו, שמשוחרר מכבלים גם של רקדניות בלונדיניות ארוכות שמתחו כבר איזה שריר או גיד, אבל שנעות בגמישות.

במבט אלכסוני על קהילתו הגדלה, בסופו של לילה לא ממש מזוכך, אבל מלא התעלות, כשהשמש החל לעלות בעייפות של מי שראה כבר הכל והפסיק להתעצבן מידי, היה נראה לו לרגע שרוחו של האל עסוקה בכמה עניינים חשובים במיוחד, וגופה המלא, הדורשני, המורעב של זוגתו אשרה, אלת הפיריון נטולת הפרי, השתלט על המחנה. הלאה משם רכנה נערה צעירה, פליטת אולפנא מחפשת דרך, הקיאה ובכתה, והקיאה. נו, מה זה משנה. עד שתתרגל, אם תתרגל, מי אמר טבע ולא קיבל.