איתי טיראן, עודד קוטלר, ענת גוב, דרור קרן, רמי הויברגר, ירדן בר כוכבא, יוסף סוויד, יוסי פולק, ליליאן ברטו, ישי גולן וייתכן שיש עוד כמה שמות שלא הוזכרו בתקשורת – אמנים. אפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל אומץ – יש להם. הם העזו לסרב להופיע במה שהם מבינים כשטח כבוש שיש עליו מחלוקת. האיום של הממשלה למנוע מהתיאטראות מימון, אינו הוגן מאחר ומדובר במחאה של השחקנים ולא במחאה רשמית של התיאטראות. לא כל השחקנים לוקחים חלק במחאה זו, אלא קבוצה אחת מוגדרת. אלה אנשים המזדהים בשמם, ואינם מסתתרים מאחורי מוסד זה או אחר. צדק ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשסייג את האיומים שלו על התיאטראות במילים אלה: "אינני רוצה לפסול את זכותו של כל אמן לדעה פוליטית, אבל, אנחנו כממשלה לא צריכים לממן חרמות כנגד אזרחי ישראל. שמחתי לשמוע משרת התרבות כי אמנים אחרים הודיעו שיופיעו כמתוכנן. זו הגישה הנכונה".
בוגדים או גיבורים
יש שיגידו בוגדים, יש שיגידו גיבורים. אבל מי שקם ומביע עמדה ברורה כל כך ומסכן את מטה לחמו – הוא אדם עם אישיות חזקה. עם יושר אישי. עם אמירה. אנחנו מדינה, שבה חלק גדול מהאנשים שחוקים. היומיום ההישרדותי של אזרחים רבים גורם להם לאיזושהי כהות חושים. במקומות אחרים בעולם, הסטודנטים הצעירים מניפים את נס המרד. יוצאים לרחובות בהפגנות אמיצות, מוחים בפומבי נגד משטרים אפלים. יש ביניהם המשלמים על כך בחייהם. בישראל כשיש מחאה – מכסימום כותבים טוקבק. רוב הסטודנטים עסוקים בעבודה, לימודים במשמרות תובעניות ומילואים. לא רואים אותם יוצאים לרחובות בשום עניין עקרוני. הדבר היחיד שהפר את שלוותם היה העלאת שכר הלימוד.
לאחרונה, יצא הציבור הישראלי מתרדמתו. לא הסטודנטים דווקא, אלא המיין סטרים. מעמד הביניים המותש. זה התחיל בנשיא שהואשם באונס שהוציא כמה אלפים לככר הגדולה בתל אביב. אנשים מן השורה שמפלס הגועל הוציא אותם מהבתים, עכשיו המצפון הציבורי התעורר ביתר שאת לגבי חייל אחד ששרת את כולנו ונמק במרתפי החמאס – גלעד שליט. המחאה הלכה וגברה עד לצעדה של עשרות אלפים. מחאה שקטה, תרבותית וזועקת השמיימה.
המצפון הפוליטי
עכשיו, התעורר לו מצפון אחר. מצפון, שלגביו הפעם, אין קונצנזוס –המצפון הפוליטי של חלק מהיוצרים שבינינו. אנשי במה, שחקנים, במאים העיזו לקרוא תיגר על העובדה שהמדינה הזו תקועה עם השטחים. לא לבלוע ולא להקיא. הם אומרים: "עד שלא תהיה הכרעה עם הפלשתינים – לא נלך לשם להופיע".
כל מי שיצא בהכרזה הזו מסכן את תלוש המשכורת שלו. ראוי שניזהר מלגלוש לתקופות אפלות בארצות אחרות כמו זו שהיתה בזמן המקרתאיזם של שנות ה-50 בארצות הברית. תקופה, בה כל מי שהביעה עמדה שמאלנית היה חשוד כגייס חמישי קומוניסטי, בוגד שדינו הרחקה מהחברה. אסור להגיע למצב שמי שיש לו דעה אחרת מזו השלטון בנקודת זמן זו – משלם על כך ביוקר.
מחאה לגיטימית
בדמוקרטיה, זכותו של כל אחד להביע את דעתו וגם את מחאתו, כל עוד הוא אינו מפר חוק או נוהג באלימות. להצביע ברגליים זו סוג של הצבעה. העמדה של השחקנים הללו היא קצת קשה לעיכול גם עבורי: אריאל היא חלק ממדינת ישראל כל עוד לא הוחלט אחרת. למעשה החליטה קבוצת אמנים זו, להחרים חלק מהמדינה בה היא חיה וגם את חלק מאזרחי המדינה. הם מחרימים אזרחים שהלכו לגור במקום שממשלות מדינת ישראל עודדו התיישבות בו. מצד שני, המחאה הזו היא לגיטימית. ברור לי שקול המצפון הוא הקול החשוב ביותר של כולנו.
אדם שחי במדינה כמו ישראל, אין לו את הלוכסוס שלא לגבש עמדה ולעמוד מאחוריה. אנחנו מדינה שבה כל אזרח ואזרחית מחויבים בגיוס לצבא ולסכן בכך את חייו. זכותנו וחובתנו להיות ביקורתיים לגבי התנהלות השלטון, כאשר להבנתנו למשל שלטון זה אינו מקדם הסכם עם השכנים. מותר ואף חשוב למחות כשלא נראה לחלק מאיתנו שהמדינה שלנו שולטת כבר שנים על עם אחר לא עושה מאמץ מספק להיחלץ מהצרה הזו. הדרך להיאבק על נושאים היא בקלפי. יש דרכים נוספות – הפגנות, התבטאות בתקשורת וגם התאגדות למחאה פרובוקטיבית שתעורר את השלטון לפעול. גם זו מחאה לגיטימית. זה בדיוק מה שעשתה קבוצת האמנים שהעזה לומר – "עד שלא תשבו עם השכנים שתסגרו עסקה – אנחנו לא חלק מהמשחק".
