כשמלאו לי עשר שנים החלטתי, חד וחלק, שלא אזדקן לעולם. כילדה צעירה ומתוקה, תלמידת בית ספר, שכל מה שהעסיק אותה היה קבלת תשומת לב מרבית מהבנים, חששתי מאוד מעצם המחשבה שיום אחד יהיו לי קמטים, ולכן החלטתי שאתאבד כשאגיע לגיל שלושים.
כשמלאו לי שלושים הסתכלתי בכמיהה לעבר שנתי החמישים. עד אז הלכתי כבר כברת דרך במסעי הרוחני, בחיפושים אחר דרך מילוט מהאומללות של עצם קיומי. הייתי בעיצומו של תהליך שחרור מואץ. שחרור מהעבר שלי, מהשורשים שלי, שחרור מכל מה שמזהה אותי ומזוהה עמי, תוך כדי בריאת האני החדשה, אני רוחנית שקיוויתי כי תצליח להתעלות על כל האני האחרות שקדמו לה, ועל התניותיהן הרבות.
באותו זמן, גיל חמישים נראה היה לי כהר מקודש שמפסגתו ייחשף בפניי נוף פנורמי של המציאות כפי שהיא, וזהו, יותר לא אצטרך לטפס.
ואז, הגיע יום הולדתי החמישים! ובמקביל הגיע גם תהליך ההזדקנות של גופי. המבנה הפיזי שמכיל את תודעתי התחיל להראות סימני חלודה. העור, העצמות, השיער, השרירים והאיברים שלי החלו להישמע לחוקי הזמן והמרחב.
כעוברית ברחם אמי, אחרי תקופה ממושכת של ציפה חופשית, ברגע מסוים, בעזרת איתות פנימי, כיוונו אותי לעבר היציאה. היה זה שער הכניסה אל הממד הפיזי. ועכשיו, שוב, נענה גופי לאיתות פנימי שמכוון אותו לעבר היציאה מהממד הזה.
אשקר אם אגיד שהזדקנות הגוף היא דבר מרגש. אין הרבה הבדל בינה לבין מגורים בבית ישן. רמת התחזוקה שצריך להשקיע כדי לשמור על הכול במקומו רק הולכת וגדלה. ועם זאת, כפי ששיערתי כבר בגיל שלושים, נוף המציאות המשתקף מפסגת ההר אכן עוצר נשימה. אין יותר לאן ללכת, או לאן לנסות להגיע. והרי על אף שהראייה נחלשת עם הזמן, הלא אין צורך בראייה של ממש כדי לראות בבירור לעבר אופק הקיום.
המורה שלי לזֵן אמר: "בצעירותינו רודפים אנו אחרי החיים, אך בזקנתנו יושבים אנו בשקט, מתבוננים ורואים איך החיים מגיעים עד אלינו".
טעמה המתוק של חוכמת הגיל מחליף את טעמם המתוק של חיים בגוף יפה וצעיר. עכשיו הגיע הזמן לשחרר את כל האני האחרות שיצרתי במהלך החיים, אפילו את הרוחניות שבהן, ופשוט להיות; להיות מעבר לזמן, למרחב ולסיפור חיי.
יש בי חמלה רבה לשאקטי המזדקנת. אני אוהבת ומקבלת אותה בדיוק כפי שאני אוהבת ומקבלת את שאקטי בת ה-10, בת ה-30 ובת כל הגילאים שבין לבין. אני מתבוננת בתהליך ההזדקנות שלה – הפנים משתנים, הגוף שונה. אני לומדת להכיר אותה בדמותה המבוגרת יותר, היא אני אבל אני לא היא. כל השאקטיות בכל הגילאים נמצאות בתוכי, מבצבצות מדי פעם, כשמתחשק להן. אני מחבקת את כולן, אך מודעת לכך שכל אחת מהן מגלמת צד אחר של האני העליון שלי.
המסע הרוחני, ככל שהיה קשה ולעתים אף מפחיד בחלקים רבים של חיי בתוכו, הוא זה שנתן לי כלים אדירים להתבוננות ולהתמודדות עם המציאות המשתנה תמיד. כלום לא נשאר כשהיה, אם כך, מה הטעם להחזיק במשהו מלכתחילה? ידע זה כשלעצמו, או שיביא אותנו אל מול הפחדים הכי גדולים שלנו, או שיעשיר כל רגע בחיינו. הבחירה היא בידינו.
רוב האנשים נתקפים אימה כשגופם הפיזי מתחיל להזדקן. לעתים תכופות מנסים הם בכל הכוח למנוע מגופם את השינוי, שהרי זהו הגוף המזוהה מבחינתם כמי שהם.
אם נגיע אל גיל החוכמה תוך כדי אחיזה בדימוי גוף מסוים, רוב הסיכויים שהחוויה תלווה בתחושות של אכזבה ומרירות, בתחושה שהגוף בגד בנו.
למרבה הצער, במציאות החברתית הקיימת, בה הנעורים ויופי הגוף הם מושא להערצה, משקיעים רבים מהאנשים את מלוא מרצם במעטפת החיצונית שהופכת שברירית אם אין לה תמיכה פנימית. כתוצאה מכך, חווה חלק גדול מהאנשים את הזקנה, באופן בלתי נמנע ושלא לצורך, כחוויה מייסרת מאוד.
אבל זה לא חייב להיות כך. שלא כמו בעולם הגשמי, בעולם הרוחני זקנה משולה לחוכמה. לרוב גם יבואו שתיהן בצמידות, כמו למשל השימוש הנפוץ בצמד שמות התואר "זקן וחכם".
הבחירה ברוחניות, אפוא, יכולה להקל על ייסורי הזקנה, להתבונן עליה כפי שהיא, ולתת לה להיות מלאת חן.
באהבה
שאקטי
====================================
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳
מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״
למידע על הסדנאות היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com