היום של הפסטיגל מתחיל… סוף סוף הצלחנו לצאת מהבית… הם שם מאחור רבים בזמן הנסיעה, הגענו לעיר ועכשיו מחפשים חניה (יחד עם עוד 700 משפחות אחרות) זהו! הצלחתי להתברג.
המוני אנשים, צפוף ובלגאן – אני מתה מפחד לאבד מישהו בדרך, ככה מתחיל הלחץ שלי, סוף סוף מגיעים לכניסה. "רגע… רגע… חכו… ידיים כולם" אני זועקת, "שימו לב איפה אמא"
עומדים בתור לכרטיסים, הבן דוחף את אחותו, היא מחזירה לו, הקטן מתחיל לבכות שהוא רוצה גלידה עכשיו (!)
עומדים בתור לכניסה לאולם אחרי כל כך הרבה ילדים והורים עצבנים שבאו "לבלות", בינתיים השיווק האגרסיבי מתחיל כל הדוכנים האלה שתקעו לנו מול הפרצוף "אמא אני רוצה חולצה", "אמא מה עם חרב?", "אמא בא לי נקניקה!", "לא לי בא קרפ". כל תור הוא עמידה של שעה מינימום וכל ילד רוצה למקום אחר.
מתיישבים ומחכים שעה לתחילת המופע, משום מקום מגיח לו איש הפופקורן, שחייב להסתובב לכולם בין הרגליים, יחד איתו כל החרבות, ההפתעות והממתקים "אמא – אני רוצה פופקורן!". "תראי חרב – אני רוצה כזה!" אני כבר רואה איך המבצע הזה הופך לבור בלי תחתית…
מתחילים, סוף סוף, ההופעה אחלה אבל ארוך וזה רוצה פיפי והשני צמא ואני… יאללה שיגמר כבר! הביתה ולישון!
איך כל פעם אנחנו נופלים בפח… האם זה באמת מה שהם רוצים? האם ההמולה, המתנות, מה שקורה סביב, זה מה שיתן לילדים שלנו את ההרגשה שאנחנו רואים אותם?
מזדהים? אם כן, הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלי 'הורות של חופש' ותוכלו לשתף אותי ואת שאר חברי הקבוצה בחוויות שלכם.
