אדם קם בבוקר שמח וטוב לב. יוצא לריצה במקום מקסים ועם חברה נהדרת,
ואז רגע אחד של תנועה לא נכונה…מעקם את הרגל ופוף…המובן מאליו כבר לא מובן.
כן זה מה שקרה לי.
נקע ברגל. לא נורא…יעבור. אבל עד אז מוגבלות בתנועה….ומערך שיקולים שונה, לא מוכר ומתסכל.
מתי בפעם האחרונה חשבתי על איך אני קמה בבוקר מהמיטה, איך אני מניחה את הרגל ומתחשבנת כמה פעמים אני צריכה לעלות במדרגות. חושבת על המרחק בין הרכב ליעד. האם יש מדרגות או אין.
כל כך הרבה שיקולים אחרים ולא מוכרים נכנסו בשבוע האחרון לתוך מערך ההחלטות שלי.
אבל כמו דברים רבים, הפציעה הזו היא גם הזדמנות.
הזדמנות להודות ולהוקיר על מה שיש ולא לקחת כמובן מאליו את הדברים.
הזדמנות להיות בהאטה. להוריד את הקצב. לעשות סדרי עדיפויות ולוותר על דברים.
ואולי החשוב מכל זה להתעמת עם הלבקש עזרה. עם להודות שאני לא יכולה!
אני מביטה בכל זה וחושבת לעצמי האם לבקש עזרה זה להיות במקום חלש? או אולי יש בזה הזדמנות לצמיחה וגדילה וגם הזדמנות לאחרים להביע אכפתיות והאהבה.
לא אחת אני אומרת שאינטימיות וצמיחה מתאפשרת בין היתר מהיכולת להביא את החולשות שלך בפני אחרים.
הינה נכפתה עלי הזדמנות כזו…אז אולי במקום להיאבק בה אני צריכה להיות בה…
אני מודה לכל בני משפחתי הנפלאים על התמיכה והעזרה והנכונות.
והעיקר שנהיה בריאים….
אפרת אלפרט
