הזאב מכיפה אדומה, הפסיכולוג, ואני.

הזאב מכיפה אדומה בא לבקר אותי. בלי להתקשר. בלי לבקש חברות בפייסבוק. בלי לחשוב פעמיים. פשוט נכנס לי לראש. כל כך חזק שכבר נתתי לו להישאר.

WP_20140305_006

מבין כל הקורסים שלקחתי, הן במסגרות אקדמאיות, והן במסגרות אחרות, הקורס שאני לומדת אותו השנה, מתלבש עליי כמו שמלה שאת לא רוצה להוריד. שברגע ששמת אותה עליך, היא מרגישה לך הכי נוחה, הכי יפה, הכי את. השנה אני לומדת ביבליותרפיה.

סיפור על הזאב מכיפה אדומה, הפסיכולוג, ואני.

השבוע אני לא אאחר לאסוף את מיתר מהג'ודו.

אחה"צ הזה אני אתקתק עניינים.

כאילו אתקתק. כאילו אני יודעת מה זה.

כאילו אני רואה מה השעה.

כאילו השעון בטלפון הנייד והשעון על התנור והשעון ברדיו לא מרימים מחוגים, מוותרים, נסוגים.

כאילו לא דופקים על כל הדלתות והחלונות.

כאילו לא דפקו מהבוקר. מהשיעור, בקורס לביבליותרפיה.

כאילו לא התפרץ לי כבר הזאב.

כאילו סבתא למה יש לך אוזניים כאלה גדולות.

כאילו זאת סבתא.

"אין לי אפשרות עכשיו לנהל שיחות נפש. תנסה לחזור בערב, נראה איך אני יכולה לעזור." אני מרימה את התיקים שהילדים זרקו באמצע הסלון ומניחה אותם ליד הקיר.

הפרווה השחורה מתמתחת ימינה ושמאלה על הספה. בליטות תזזיתיות מגיחות מהכרס האימתנית, מציצות ונבלעות, "בערב יש עוד קורס, אבל הורידים ברגליים הורגים אותי. באמא שלך תתקשרי למרצה שיש פקקים."

"שאני אקח את זה עליי?" אני בועטת בנעל ספורט של מיתר, "שבגללי ילמדו ביבליותרפיה בלי זאב? אז מי יהיה הרע?"

"חסר לה רעים? כל ספר שהמרצה הזאת פותחת קופצים לה איזה מאה מכשפות ודרקונים. תפתחי. דופקים."

כאילו אני לא שומעת. כאילו לא ידעתי. כאילו זה לא מתבשל לי בראש כבר כמה שעות, "לא דופקים."

"דופקים." נחשולים מטלטלים את הכרס, מסעירים את הפרווה בתנועות גליות.

"לא. עזוב אותי. לא דופקים."

"דופקים אני אומר לך. תפתחי." ויללות מבהילות בוקעות מגרונו, מתנפצות על התקרה.

"תרמתי כבר בסופר!" אני מנסה להתגבר על הרעש הנורא, "לך לשכן!" גבי נדבק לדלת, עקביי מעמיקים לתוך הרצפה, עפעפיי נסגרים, "באמת, לא אכפת לי גם אם אתה נותן קבלות." הראש נדחק ואחריו כתפיים וגוף… אני נטרקת, ועיניי נפקחות. נעצמות ושוב נפקחות. לעזאזל.

"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני עוסק מורשה." רמי, הפסיכולוג שלי, מיישר את החולצה, וסוקר את השטח, "נעים מאד. פסיכולוג קליני בכיר, אני כבר מוציא חשבונית מס לכולכם."

"אני סיימתי עם הטיפול." אני מרימה את היד כמו תמרור עצור, "אמרתי לך שאני לא מגיעה יותר."

"לך יא מתרומם." הזאב מעיף כרית מהספה על רמי, "אני סוגר הכל שחור. מה אתה בא לי עכשיו עם כל הפנקסים?"

רמי מניח את תיק העור על ברכיו, "לצערי, אני מחויב להיות נאמן למקצוע ולדווח כשיש חשש לרגרסיה. לפיכך אני מזמין אותך לפגישת יעוץ ראשונה במחיר של חברי מועדון." רמי טופח על גבי תיקו המהודר.

הזאב מתאמץ להתגבר על כוח המשיכה ולהיפרד מהספה, אוזניו מתעבות ומתארכות, "ואללה, אני מוריד לך כאפה עם הפה כולך תשב בפנים עם הכיפה אדומה ועם הזקנה בלי שחרור מוקדם."

"די, די," אני מניחה את ידי על הכתף הזאבית ומנסה להנמיך אותה למצב ישיבה, "אמרות הכנף האלו לא מתאימות לסיפור. אני מבקשת מכולכם להירגע ולחזור לנושא."

"מה הנושא?" שניהם ממלמלים.

"תנו לי שנייה…" אני מסתובבת סביב הזנב של הזאב ורצה להביא משולחן האוכל את הקלסר של הקורס, "הזאב נראה לי, לא?"

"אז למה שלא תציגי בפנינו את הנושא?" רמי קד בראשו, "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. אנא הציגי את כבודו."

"מה יש להציג? אף פעם לא קראת את כיפה אדומה?" אני מרימה את הכריות מהרצפה, "אתה לא מכיר את הזאב?"

"נעים מאד, זאב יקר," רמי פותח רוכסן צדדי בתיק ומוציא עט, "אני כבר רושם לך סדרת מפגשים על יסוד האסכולה הפסיכודינמית."

"לך תזדיין." הזאב תולש פרעוש מבין האצבעות.

"זו לא השפה שבה אנחנו נוהגים להשתמש בטיפול." רמי מצביע לעבר הזאב עם העט.

"באמת הייתי שמחה להבין באיזה שפה אתה נוהג להשתמש בטיפול כי השפה הזאת כבר יצאה לי מהתחת."

"אני חושש שאם זה ימשיך אני אגביל את פרישת התשלומים, או לחילופין אעלה את הריבית." העט מסתובבת ומתחדדת בחלל האוויר.

"או לחילופין תנסה להבין שהשפה הכל כך מציאותית והחשיבה הכל כך רציונלית משעממת אותי."

"משעממת?" העט נבלמת במקומה וחודה נסוג.

"משעממת. מגבילה. מצמצמת. מישהו פה מבין מה אני מנסה להגיד?"

"הגיע זמן חפירות." הזאב לוקח מרמי את העט, תוחב אותה בין שיניו ומוציא שאריות מזון.

"אם אתם רוצים אני מוכנה להסביר. אתם יכולים לבקש."

לסתות הזאב ננעלות על העט. רחש לא נשמע בבית.

"רמי… מישהו? שומעים?"

"מממ… מה?" רמי מגמגם.

"אז אם אתם רוצים אני אסביר." אני משלבת ידיים.

השקט בבית מעמיק. אני מסמנת להם להישאר ישובים ושולחת יד להדליק את האור.

"אני חייבת לצאת מהקופסא כדי להצליח להמשיך לחיות."

רמי והזאב מהנהנים בראשם לאט ובזהירות, פוזלים לצדדים כמחפשים נתיב בריחה, וחוזרים אליי, עיניהם שוקעות באיטיות לתוך צוואריהם.

"בכתיבה," אני ממשיכה, "אפשר הכל. אפשר להיפגש עם זאבים וכיפות אדומות, ולטם ודקל, והילדה שבי, והאמא שבי, והזקנה שבי… "

רמי טופח בידיו על ברכיו, קם, ומצביע על התקרה, "אני מציע שנחזור לטיפול ונדבר. תיכנסי בבקשה לקליניקה וננהל דיאלוג מעמיק."

"תיכנס איתי אתה לסיפור וננהל דיאלוג מעמיק. אתה בכלל מבין מה ביקשתי?" אני מביטה בהם בעיניים צרודות, "אתם בכלל מבינים מה אני, אורנית, ביקשתי?"

הזאב מגרד את שכמו עם העט, ולבסוף גם הוא מתעשת, "אתם בכלל מבינים מה אני, הזאב, ביקשתי? כולה ביקשתי שחור עם אחד סוכר. לא ביקשתי הפוך מארומה. לא ביקשתי אספרסו מסגפרדו. כולה מים ובוץ. זה קשה? זה יותר מדי? בשביל זה צריך סיפור? בשביל זה צריך דיאלוג מעמיק?"

"בשביל זה צריך ללכת לשכן. נגמר הקפה." אני משאירה את הכפכפים על הרצפה ומקפלת את רגליי על הספה.

"בוא'נה הזקנה דופקת לי ראסיות בבטן אני מת. הראש שלה נתקע לי בגרון." הגרוגרת של הזאב מתנפחת, עולה ויורדת.

"מה נתת לו לאכול?" רמי שואל אותי.

"הוא בלע את הסבתא וכיפה אדומה. גם את זה לא קראת?"

"אז זה הן שם בפנים? נבלעות בין השורות?" רמי מטה את אוזנו, "הלו! הלו! אתן שומעות? יש קליטה?" הוא מניח את אוזנו על בטן הזאב, חוטף בעיטה, רץ לדלת וחוזר, "כולם לזוז!" רמי נעמד בין הספות, מנופף בזרועותיו, "אני אציל אותן! לפנות את השטח! אני מגיע!" הוא זורק את התיק על הרצפה, פותח אותו ומוציא אוזניות של טלפון נייד, "איפה יש כאן אישה שזקוקה לעזרתי? סור מדרכי חיה שוביניסטית. מנצל נשים במצוקה. נשים שעד היום אולי טועות לחשוב שאתה זאת הסבתא, או שמא מבלבלות אותך עם הסבא, או מתאהבות בך כמו באבא, והן אינן מבינות בתוך הכאוס והמרקחה היכן מתחילות השיניים התותבות של הסבתא ואיפה נגמר הראש של הזנב של הזאב."

הראש של הזנב של הזאב מתחכך בירכי, אני מתרחקת ממנו, וכמעט נופלת מהספה.

"אין גבול לכמה אני מוכן להגן עליכן. גם כשזה בא על חשבון השיעורים הפרטיים של אשתי בסלסה." רמי מנופף באוזניות.

"על חשבון מה?" אני תולשת שערות שחורות זיפיות מריפוד הספה.

"החלטתי לתת גם לסבתא וגם לכיפה אדומה טיפול במבצע 1+1 ! בעל הבית השתגע חברות!" הוא מתנשם בקצב מהיר, "מהרו וחתמו כולכם והצטרפו גם אתם לדיל היומי!" והוא מוציא טפסים ומחלק.

"חלאס! עלתה לי הג'ננה לקדימה של האף." הזאב מכה בספה, ומעלה ענן אבק, "באת לשחרר אותם בערבות? למה מה כתוב לי פה על הפרווה של המצח? כתוב לי פה פראייר?" והוא קורע את הדפים.

רמי מוחה זיעה מעורפו, "הספרות הזאת שהיא סם להמונים לא מקדמת אותנו אף לא בזעיר אנפין. איך נפתר הקונפליקט הזה בסיפור?"

"גם את זה לא קראת? הצייד הורג את הזאב."

"אין חשש שאני אשתמש באלימות." רמי מרגיע, "כולכם וודאי יודעים כמה חריפה היא עמדתי ומגובשת בנושאים חברתיים כלכליים ואף ביטחוניים. אני לא מסתיר את דעותיי הפוליטיות אפילו לא מעצמי. "

"חייב קפה." הזאב מפהק.

רמי לוחץ על רקותיו באצבעות, "תכתבי שנכנס צייד."

"אני לא כותבת כלום. זה מה שאני צריכה עכשיו, ג'יימס בונד בסלון? אני צריכה עכשיו עוד גיבור פה בבית? בסיפור שלי הילדה והסבתא יוצאות לבד או שמצידי יישארו שם כל הקורס."

"אורנית, נגמר הנייר טואלט!" אריק צועק מהשירותים.

"אז נגמר. למה לא קנית? איפה כתוב שרק אני קונה נייר טואלט. איפה? בוא תראה לי איפה יש את החתימה שלי בכתובה על יד הסעיף של הנייר טואלט." אני פותחת את דלת השירותים, מייד מבינה שזאת טעות וסוגרת, "לא אתה ולא הצייד ולא הזאב ולא הסופר לא תחתמו במקומי ולא תכתבו במקומי ולא תדעו במקומי, שמעת?" אני משהה את המבט על דלת השירותים, היא לא זזה, "ואתה יודע מה, אני אגיד לך מה…"

"אורנית."

"מה?"

"בסלון היה גליל של נייר טואלט. תביאי לי."

"אני חושבת שהזאב התיישב עליו."

"איזה זאב?"

"של כיפה אדומה."

"תגידי את מטורפת?" הוא פותח את הדלת, "את יכולה להביא לי מהסלון את הגליל כבר? יש לי פגישה."

אני חוזרת לסלון, "אתה מוכן לזוז טיפה?" אני מושכת את הגליל מתחת לזנב של הזאב.

"יש לכם עוד שירותים? גם אני צריך לחרבן." הזאב נעמד, מתנדנד.

"וכיפה אדומה והסבתא ייצאו לי לתוך האסלה? ניקיתי שם קודם. אתה רוצה שהן יטבעו באקונומיקה?"

"אני חייב."

"לך לחרבן בחוץ. אתה זאב. לא אמא של בר רפאלי."

"אורנית!!" אריק צורח.

"אני באה. סליחה."

"סוף סוף. תודה רבה באמת."

"יש לך טענות? איפה כתוב שרק אני שופכת אקונומיקה? אני רוצה לראות אותך מנקה את כל מה שייצא ביחד עם כיפה אדומה." ואני מתיישבת על המיטה, "תתעסק אתה עם כל הג'יפה של הזאב."

הרעש של המים בניאגרה, בברז, הידית, הקול שלו מעליי, "תגידי, את בטוחה שאת לא רוצה לחזור לטיפול?"

"השתגעת? כל פעם שמישהו צועק זאב זאב צריך לקחת אותו לפסיכולוג?"

"לא יודע… היה לי נדמה ש…"

"שמה?"

"לא יודע. שאת מתחילה לדבר שטויות."

"מתחילה לדבר שטויות? כיפה אדומה נראית לך שטויות?" אני רודפת אחריו למטבח, "זה שאני לומדת ביבליותרפיה זה שטויות?" אני מרימה את המפתחות של הבית שנפלו לו, "אתה יודע כמה שעות דיברנו על כיפה אדומה?" אני רצה אחריו עם המפתחות לאוטו, "לא. אתה לא מקשיב. למה שתקשיב?" אני מחזיקה את הדלת של האוטו, "למה שתרצה לדעת שאני כותבת שאתה לא מבין בשיט מה אני אומרת?" אני מכניסה את הראש דרך חלון המכונית, "אז אל תתפלא." אני מוציאה את הראש בחזרה, "אז אל תתפלא. אל תתפלא שכשתחזור תמצא במיטה את הזאב. ולא רק האוזניים שלו כאלה גדולות! כן. יופי! הכל גדול אצל הזאב! לזאב יש כזה גדול!" אני צורחת לעבר המכונית המתרחקת, וכשאני מסתובבת אני מגלה את השכן עם שקית זבל בוהה בי ליד הפח הירוק.

"אהלן. מה? מה קורה?" אני לא בטוחה אם חיוך יעזור לי עכשיו.

הוא מרים את מכסה הפח, וזורק את השקית פנימה, "הכל טוב. תודה."

"כן, גם אצלי מצוין." בכל זאת מנסה חיוך, "טוב, אז יאללה. ביי." ואני רצה פנימה, עדיין עם החיוך, "יאללה, עכשיו ביי ביי." אני מנופפת לרמי, "איפה הזאב?"

"בשירותים." רמי מסמן לי, "הוא אומר שיש לו עצירות."

"אחות!!!" השאגות מהשירותים מזעזעות את הקירות, "אחות!!"

"הוא קורא לך, נו."

"ממתי אני אחות?"

"אין פה אחות אחרת. הוא תיכף שובר את הדלת עם האגרופים האלה. נו, לכי."

אני פותחת באיטיות את דלת השירותים. מכנסיו מופשלות, הוא מתפתל על כסא האסלה, "אחות, אחות, יש לך משהו משלשל?"

"משלשל? יש לי פירות יבשים."

"אני לא יכול. אני לא צמחוני."

"מה אני אשמה? אני אמרתי לך לבלוע אותן?" אני הולכת למטבח.

"אורנית!!" הוא נוהם.

"מה עכשיו?"

"יש נייר טואלט?"

"לא." אני חייבת קפה שחור.

"תביאי נייר. לא בשבילי."

"אם לא בשבילך אז בשביל מי?" אני יוצאת מהבית. עוברת את הפח הירוק, חוצה את שביל הכניסה של השכנים ודופקת בדלת.

"כבר תרמנו." השכן נשמע מבוהל.

"אני צריכה קפה, סליחה, נייר טואלט."

"גם את?" השכן פותח את הדלת באיטיות, מתבונן לצדדים, "לפחות את לא מלאה חרא. הילדה והזקנה קודם איך הסריחו, פוווו שאלוהים ישמור," והוא דוחף לי גליל של נייר טואלט, "מאיפה הם הגיעו?"

"מהתחת, מאיפה?" אני משאירה אותו בפתח הדלת, והולכת, "מאיפה נראה לך שאני ממציאה כאלה סיפורים?"