הוספיסופיה/דני בלוריאן

הוספיסופיה/דני בלוריאן

חוכמת ההוספיס סיפורים על החיים – מהקצה

זהו אחד הספרים יוצאי הדופן שקראתי בחיי, וזו לא קלישאה. רכשתי אותו במימון המונים.

כמה מכם שוחחו עם אדם חולה במחלה סופנית ושמעו את סיפור חייו נשפך מתוך הקרביים?

למי מכם יש האומץ לשבת מול אישה או גבר חולי סרטן שיודעים שימיהם ספורים ולשאול אותם שאלות על הפרידה מהחיים?

דני בלוריאן שימש כעד חי לחולים. הוא התנדב בהוספיס במשך מספר שנים ושמע מפיהם רגע לפני פרידתם מהעולם את הסיפורים הכי אינטימיים שלהם.

להוספיס מגיעים רק חולי סרטן סופני, שמבינים שהימים שנותרו להם בעולם הזה מעטים מאד. יש שיישרדו שבועות אחרים חודשים, חלקם יישרדו ימים ספורים בלבד.

דמיינו את הסיטואציה, מה חווה האדם החולה, אילו מחשבות עוברות בראשו, מה הדרך שהוא עושה בדרכו האחרונה בחיים? איזה גיהנום גדול יותר של החיים בצל המחלה או המוות הקרב? זה ממש פחד מוות. איך חיים עם הידיעה שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון בחיים?

לצערי הגדול במהלך השנתיים האחרונות, נאלצתי להגיע להוספיס להיפרד משני אנשים: מנהלת סטודיו C מראש העין ובן דודי היקר מוטי שרם ז"ל. זאת אחת החוויות הכי קשות במפגש בין החיים והמתים. ורוניקה היתה צלולה והבינה שזו דרכה האחרונה, עמדתי לצידה החזקנו ידיים ושתקנו. כי מה יש להגיד? בן דודי היה במצב קשה יותר כשביקרתי אותו, ואינני חושבת שהוא הבין היכן הוא נמצא, יכולתי רק ללטף ולחבק ולהתפלל שהסוף לא יכאב.

כשקראתי את הסיפורים שכתב דני ליבי נחמץ. חלקם של החולים כאבו את לכתם ולא השלימו עם המצב, כעס גדול מילא את ליבם, אחרים עשו תיקון לנשמה והשלימו עם המוות וקיבלו אותו באהבה. ואני יודעת שזה מאד משונה לקרוא את המילים הללו, אבל יש מי שמבין את השיעור שהמחלה הביאה איתה וההשלמה עם הסוף הקרב מקלה עליהם מאד.

אחד הסיפורים הקשים בספר – גאולה היתה בת 93 כשהגיעה להוספיס, היא עברה המון בחייה וזה מה שהיא אמרה לדני באחת הפעמים הראשונות כשהחליטה לדבר: "סרטן זה עונש כואב מאד, ואני אפילו לא יודעת למה מגיע לי עונש? למי עשיתי משהו רע? הבן הקטן שלי, אתמול היה יום הולדת 60 שלו….. איך יצור כזה יפה ותמים נהיה מפלצת. איך?!

נורית מספרת לדני על סבא שלה שאנס אותה במשך שנים "אני לא זוכרת באיזה גיל הליטופים האלה התחילו להיות משהו אחר. אולי כשהייתי בת עשר או אחת עשרה… אני זוכרת את הפעם הראשונה שצעקתי: סבא, די! … הייתי בת 15… הוא שם לי את כף היד על הפה…. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוא ממש בעל אותי. עד אז, אלה היו רק האצבעות. לא שזה משנה איך לוקחים לך את הגוף שלך". יומיים אחרי הוידוי נורית נפרדה מהעולם, היא ביקשה להתחבר לאינפוזיה ולקבל מורפיום ברצף, את הכל היא עשתה לא לפני שנפרדה מהילדים לתמיד.

בכריכת הספר כותב דני: "בספר זה נאספו סיפורים של אנשים בימיהם האחרונים, סיפורים שמספריהם לא יכלו לעזוב את העולם מבלי לספר אותם. אלה הם סיפורים קצרים ומאירי עיניים על דרכים שונות לחיות בהן את החיים ועל דרכים שונות להתכוונן בהן אל המוות. מפתיע עד כמה פשוטים נראים הדברים כאשר הם נחשפים עד ליסוד. אפשר לקרוא את הסיפורים מתוך סקרנות בריאה לחיים של אחרים, וגם כמדריך שבעזרתו אפשר לדלג על החמצות מיותרות שרבים מאיתנו נוטים להחמיץ".

הוצאת אופיר ביכורים

עיבוד: גל קרטס איורים: קרן בר