יש ימים בהם אני קמה בבוקר, והבוקר בי לא קם. (השאלתי את המשפט הזה מאחד המרצים שזכיתי ללמוד אצלם במהלך לימודיי- ד"ר חיים שפירא) אמשיך ואשתף כי באותם בקרים, למרות שאני חושבת שהכול יתנהל כמו שצריך- בא אדון מרפי וטורף את מחשבותיי. מרפי כידוע לכל, עושה דווקא לכל מי שמשתף אותו בתחושותיו. הוא ממשיך וממשיך ומנסה להתיש את אלה שמתרגזים ממנו. ממש כמו ילד קטן "שמושך בצמות" הוא עושה לי דווקא.. "איך את מעזה לחשוב שאת יכולה לשלוט ביומך? …חיחיחיחי אני אראה לך מה זה!" אז אתה יודע מה מר מרפי היקר? למרות שאתה עקשן אני חושבת שאם אתאמץ, אוכל לכל היותר לשלוט בבחירה שלי. אוכל לתרגל הליכה בשביל החיים שלי ולנסות לא להתרגש מניסיונותייך הנחושים לשבור את "אורך רוחי"… איך אומרים? מה שלא הורג מחשל? אז חישלת לי ארסנל של סבלנות כלפייך.
אתמול בערב כשנהגתי ברכב בדרך עמוסת מכוניות, עם ראש עמוס מחשבות… חשבתי על הכותרת של הפוסט הזה. אשתף אתכם שקשה לי באופן כללי לשבת. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני קפיצית ותזיזתית. לפעמים זה מתפרש כחוסר כבוד או יהירות ואז אנשים תופסים ממני מרחק, או חלילה נעלבים ונעלמים. נכון, אני באמת נוטה להשתעמם בקלות ופעמים להתפרץ לדברי אחרים…משתדלת לעבוד על זה בעזרת מסע רוחני עמוק מאוד. אז כאשר אני גם חושבת על הדרך, ועל הצד השני תוך שמירה על כבוד הדדי, זה עוזר לי לפקס את עצמי ולהתיישב חזרה אל "מציאות השיח בינינו"-גם בשיח תרתי משמע וגם בשיח של הליכות, נימוסים ומה שבינם. תאמינו לי זה מבורך. אני לא יודעת אם זו הפרעת קשב וריכוז או סתם חוסר שקט אבל היי, אם תכירו אותי באמת אהיה לכם חברה לחיים.
בחזרה לאתמול… הרגשתי תחושת עצבות ודכדוך קל, כי אחרי שניסיתי לא להתרגש ממרפי, לא נשארו בי הרבה כוחות. אני חושבת שהרבה מאיתנו בני דור ה- Y, (ובכלל) מרגישים תחושת עצבות עקב תחושת ריקנות. זה נובע מאשליית השפע שמשפיעה על כולנו. (למה אתם חושבים שאחוז הרווקים בתל אביב גבוה כמו בניו-יורק) אז הקש ששבר את שמחתי הייתה חברה שלא פגשתי הרבה זמן שהבריזה לי, אחרי שחיכיתי לפגוש אותה ולבלות במחיצתה במסגרת "שעה שמחה". (לא בכוונה אבל בכל זאת פגעה קצת). זה גרם לי לתחושת בדידות ואז פרצתי "בבכי מתאפק". שנייה אחרי.. חברה משכבר הימים התקשרה. משהו בי אמר לי לענות לה, למרות הבושה מהחולשה שתקפה אותי… ובסוף? זכיתי בשיחת נפש על כוס קפה עם חברת חיים. רגעים כאלו גורמים לי לחשוב שגלגל החיים תמיד מתגלגל לכיוון הנכון עבורנו. הוא נע בסינרגיה עם הטבע הטבעי ביותר.
עוד שבועיים אהיה על חוף ואשתה מרגריטה או מוחיטו או סנגריה קרה. בינתיים אמשיך להתמקד בהווה עם פזילה לעתיד. אמשיך ללכת בדרכי שלי אל שינוי רוחני וחשיבה מאופקת. שנים שהייתי "זונת רגשות" גם כי נתתי לרגש לערפל את מחשבותיי וגם כי נתתי לכל אחד להיכנס ולצאת מחיי… לעשות בי איך שירצה. בתקופה האחרונה אני מתרגלת אחרת. ושינוי כמו כל תהליך טבעי, לוקח זמן. בהתחלה זה באמת נדמה כטעות או מרגיש לא טבעי… אבל אני מאמינה שאם אמשיך ללכת בדרכי ולהישאר נאמנה לאמת שלי ולאינטואיציה, אזכה בפירות העתיד. בינתיים בהווה אני משתדלת לשתות את הכוס המלאה ולחוות את החוויות הנכונות עבורי. לכל אחד מאיתנו דרך משלו. אני לא מדברת פילוסופיה רמת מחשבה, אני מדברת על קלישאות אמיתיות שאם תנסו לקרוא בין השורות, תבינו שאין פה ניסיון להתפלסף. נהפוך הוא, יש פה ניסיון ללמד אתכם את הלקחים שאני למדתי כתוצאה ממלחמה רבת שנים. ועוד קלישאה לסיום: במלחמה כמו בכל מלחמה אין מנצחים או מפסידים, יש מותשים ולומדי לקחים.
ממשיכה בדרכי,
עדיקה.