הוירוס של אוהד נהרין מתפרץ שוב

אנסמבל בת שבע מעלה מחדש את "וירוס של אוהד נהרין", לפי האנטי מחזה "העלבת הקהל" של פיטר הנדקה. ניסיון להתמודד באמצעות מחול עם מחזה שלא נכנע לשום תכתיב

יוצרים קו וחורגים ממנו - מתוך המופע המקורי. צילום: גדי דגון

היצירה "וירוס של אוהד נהרין" הועלתה כבר ב-2001 על ידי להקת בת שבע, וכעת מבוצעת מחדש על ידי האנסמבל. הטקסט במופע מבוסס על המחזה "העלבת הקהל" שנכתב בשנת 1966 על ידי פיטר הנדקה, מחזאי אוסטרי. מאז שיצא זכה המחזה לביצועים רבים, פרשנויות לאין ספור, אוהבים ושונאים. זהו מחזה ללא עלילה, שבו השחקנים מדברים עם הקהל באופן חד צדדי – הם נושאים מונולוגים המופנים אל הקהל ומיועדים לעורר אותו להתבוננות על מנגנון התאטרון. המחזה מנסה לשבור את "הקיר הרביעי" המגדיר את החיץ בין השחקנים לקהל – דרך הקיר הרביעי הקהל רואה את ההצגה כאילו היה שם קיר שקוף, ואילו השחקנים מתעלמים מנוכחות הקהל, ומתייחסים אל הבמה כעולם סגור. המחזה של הנדקה מסרב להיכנע לכלל זה. במשך כל המחזה הדמויות פונות אל הקהל, ומחזירות את המודעות של היושבים בקהל אל עצמם, אל הכיסא שהם יושבים עליו, אל מצב הרוח שלהם, אל הציפיות שלהם מערב בתאטרון.

הפתיחה ל"וירוס של אוהד נהרין". צילום סלולרי: ענבל כהן חמו
הפתיחה ל"וירוס של אוהד נהרין". צילום סלולרי: ענבל כהן חמו

נהרין לוקח את המחזה ומעביר את המלל שלו לדמות אחת, שעומדת ניצב על קיר התפאורה. מעבר לטקסט המחזה הוא משלב סיפורי רקדנים שנכתבו על ידיו ונאמרים בלשון נקבה. המחול אינו מנסה לפרש את הטקסט של הנדקה ויוצר עולם מקביל.

מתוך חזרה של "וירוס", אנסמבל בת-שבע. צילום: אסקף
מתוך חזרה של "וירוס", אנסמבל בת-שבע. צילום: אסקף

בתחילת ההופעה רקדנית חתולית בודדה על הבמה מציירת קו אופק על קיר, עוקבת אחרי מתאר גופה וגוף רקדנים אחרים. זהו קטע יפה מאוד בו הגוף כמעט מצייר מעצמו. לרגעים הזכיר לי את ספר הילדות "אהרן והעיפרון הסגול" בו אהרן בורא את הקו והקו מקבל חיים משלו – אולי כמשל לכוח היצירה של האדם. מעניין כי בזיכרוני הסיפור שמור כאנימציה, אך כשחיפשתי לא מצאתי גרסת אנימציה של אהרן (הרולד בגרסה האנגלית), אלא רק של מר קו, ששם דווקא השולט הוא המאייר ולא הדמות המאוירת – והם נמצאים במלחמה מתמדת.

[youtube 5tUfzcVTcYY nolink]

ואחרי הטיול הקטן אל הקוים, נחזור למופע עצמו. הטקסט של הנדקה עוצמתי ומכה באוזניים – מכוון את הקהל לתשומת לב פנימה והחוצה, ולא מאפשר לו לשכוח את עצמו ולהיבלע בהופעה. התלבושות אניגמטיות – בגד לבן הכולל כיסוי לכפות הידיים ביחידה אחת וטייץ שחור. הרקדנים בעלי יכולת מצוינת, מזנקים על הקיר ונתלים עליו, מציירים גרפיטי מעולמם על הקיר ויוצרים מוזיקה על יד הקשות הגיר על הלוח.

אחד הקטעים החזקים בהופעה הוא הקו שיוצרים הרקדנים בקדמת הבמה, אשר מהדהד את קו הגיר הפותח. על רקע מוזיקה ערבית של חביב אללה ג'אמל – בכל פעם רקדן אחר חורג מהשורה ו"מתפרע", מתוך התנועה הקצבית של השורה.

יוצרים קו וחורגים ממנו - מתוך המופע המקורי. צילום: גדי דגון
יוצרים קו וחורגים ממנו – מתוך המופע המקורי. צילום: גדי דגון

קטע מתוך הגרסה של 2001:

[youtube uQP7v08Pcp4 nolink]

הטקסט של הנדקה והתנועה רבת ההבעה של האנסמבל מחזיקים מופע מעניין ומושך ברובו, אך במבט הכולל קשה לחבר את האמירה האנטי מערכתית של הנדקה עם שפת המחול שעל הבמה, ועם הסיפורים והגרפיטי המתווספים אליה. לרגעים יש סינרגיה, למשל כאשר מוזכרות פעימות לב והרקדנים יוצרים מקצב בדריכה על הבמה ובקפיצה אל הקיר. במרחב בין דמות הבלון הרוקדת לפני תחילת המופע וקיר הגרפיטי שעליו נכתב "פלסטלינה" בסופו יש מרחב זורם של תנועה. עדיין, חסרה לי עוצמת המבע של שחקן אשר יודע לדבר טקסט בימתי, והטקסט נותר שטוח במידה מסוימת. בסופו של דבר זהו מופע מחול, על רקע מילות אנטי תאטרון. נראה כי המחול לא ניסה להתרומם אל הטקסט (שנאמר מנקודה גבוהה וכמעט חיצונית לבמה) ונשאר בעולם תנועתי עצמאי.

נדמה כי קצה החוט שנותר לנו כדי לחבר את המחול אל המחזה הוא מילותיו של הנדקה בסיום "כולנו בני אדם" – הרקדנים, הקהל, וגם המבקרת.

הבמה בתום המופע. ניתן לראות את הכיתוב "PLASTELINA" שיצרו הרקדנים תוך כדי המופע
הבמה בתום המופע. ניתן לראות את הכיתוב "PLASTELINA" שיצרו הרקדנים תוך כדי המופע

וירוס של אוהד נהרין

מאת אוהד נהרין

בביצוע 16 רקדני אנסמבל בת-שבע – הלהקה הצעירה

מידע נוסף באתר בת שבע

ענבל כהן חמו
צלמת, יוצרת, מאמנת אישית וגם פעילה חברתית לפעמים. אשתף אתכם באירועי תרבות מעניינים שאפגוש - אפשרות להציץ לחוויות חדשות.