"הוא נרצח, מול העיניים שלה"

ביום ראשון האחרון נרצח אופיר חסדאי, גבר בן ארבעים, בעקבות עימות על חנייה.

בטוחה שעד עכשיו לא חידשתי כלום לאף אחד, זה הצליח להסעיר את המדינה ובצדק.

את אופיר הכרתי דרך בית הספר שבו התנדבתי השנה, עבדתי עם הבת המהממת שלו שנכנסה לי עמוק ללב.

קיבלתי את הבשורה ברגע הכי לא צפוי, באמצע שעת הריקוד שלי, מבסוטה על חיי.

הפסקת מים אחת גרמה לי לגשת לטלפון ולבדוק מה חדש תחת השמש, על הצג ראיתי הודעה מיועצת בית הספר, ככה משום מקום.

"תיצרי איתי קשר כשאת פנויה" היא כתבה לי, היא לא פספסה את ההזדמנות להתנצל על כך שהיא נופלת עליי.

"אצור איתה קשר אחר כך" הקול הפנימי שלי אמר, ניגבתי את הזיעה והתכוונתי להמשיך לרקוד, אך משהו עצר אותי, לא הייתי מסוגלת, הרגליים שלי בגדו בי ולא הצליחו לעשות עוד צעד.

"אופיר נרצח היום, מול העיניים שלה, אני יודעת כמה את משמעותית עבורה ובגלל זה חשבתי שכדאי ליידע אותך, בטח תרצי לנחם" היא אמרה.

הלם הכה בי.

פתאום זה לא אי שם רחוק ולא איזה שם אקראי – יש לשם הזה דמות בעיני רוחי, פרצוף, קול, רגשות, ערכים ומשפחה שאוהבת וצריכה אותו.

נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי את אופיר כחלק מההתנדבות, ישבנו לדבר ובפתיחות לב יוצאת דופן הוא סיפר לי את סיפור החיים שלו – על הבנות שלו שהוא כל כך אוהב, אחת מהן היא ילדה "רגילה", יש לה תאומה שלוקה באוטיזם, היא אינה הולכת ומדברת ועוד תינוקת עם ניוון שרירים קשה שמונשמת באופן קבוע.

סיפר על השבתות שהעבירו בבית החולים כשנולדה הקטנה, במשך חודשים ארוכים זה היה הבית השני.

אני זוכרת אותו בבירור בדמיון שלי מדפדף בטלפון שלו ומראה לי תמונות תוך כדי שאני לוגמת מהנס ומקשיבה לו.

"זאת לא פרייארית" הוא אמר כשהגיע לתמונה של ביתו עם האוטיזם וסיפר שלמרות המגבלות שלה, כשהיא רוצה משהו היא מגלה אסרטיביות יוצאת דופן, הוא היה כל כך גאה בה באותו הרגע.

ראיתי את הקושי שלו בעיניים אך נראה שהיה לו ניצוץ של תקווה, משהו בו שידר שהוא יודע שיהיה בסדר.

והוא, הוא כל כך רצה שיהיה פשוט טוב.

במהלך ההתנדבות קשה היה לפספס, את הדאגה שלו לבת שלו, שלא יחסר לה כלום ושתמיד יהיה לה הכי טוב שאפשר.

אופיר השאיר אחריו את כל זה, כולל אישה מקסימה שחולה בעצמה בניוון שרירים.

כל "הטוב" הזה בחסות אדם רע ואכזר, שהרגיש שתפקידו להחליט מי נשאר בעולם הזה ומי מחזיר ציוד, לא יודעת באיזה זכות, הוא רחוק מלהיות אלוהים, בטח ובטח אחרי מעשה שכזה – הוא ירה בו, כאילו בלי למצמץ.

לפי מה שאלמנתו של אופיר מספרת בראיונות שבהם צפיתי, הוא ירה בו פעם אחת ברגל ובפעם השנייה בפלג הגוף העליון, כנראה שבלב.

רק אני מרגישה שירדנו מהפסים?

הפכנו לחברה שלא רואה בעין.

העיקר האגו, העיקר להתנהג בכוחניות, העיקר להיות זה שאומר את המילה האחרונה ולא משנה איזה מחיר זה יגבה.

ואנחנו כעם, מתפלאים איך ברוב החזיתות שלנו יש לנו אויבים.

איך יש מלחמות, פיגועים ואוטובוסים מתפוצצים.

ואנחנו, מה אנחנו רוצים בחיים האלה? שקט, ביטחון.

ובצדק.

מה שאנחנו לא מבינים זה דבר מאוד פשוט – עד שלא נפסיק להיות האויבים אחד של השני, עד שלא נפסיק לאכול זה את זה, ככה – בלי מלח, עד שלא יהיה שקט בנינו כעם, כאחים, כיהודים

המציאות הזו תימשך.

ככה אני רואה את הדברים.

קיבלתי את הסטירה של חיי, אני מודה.

"יום אחד את כאן ויום אחד.. את פשוט לא" התעורר בי הקול הזה, שמעריך את החיים.

זו לא הפעם הראשונה שהתובנה הזו מגיעה לבקר אותי ומעירה את אותו הקול בתוכי, בכל פעם שאני שומעת על אירוע טרגי אני נזכרת להעריך, אבל אז בלופ של החיים זה דועך.

הפעם זה מרגיש כאילו התובנה הזו כאן כדי להישאר – הפתאומיות שבה הדברים קרו , טלטלה אותי, הרי זה היה אמור להיות סך הכול ביקור נורמטיבי בקניון שהסתיים ברצח בדם קר, בלי להניד עפעף, לעיני המשפחה שלו.

עלינו להעריך כל רגע בחיים שלנו, להעריך על אמת ומבפנים את כל מה שיש לנו – את העובדה שקמנו גם הבוקר, את קורת הגג שיש לנו, את המשפחה, החברים, בני הזוג, את האנשים שאנחנו אוהבים, את ההצלחות שלנו וגם את הכישלונות.

עלינו לצאת מנקודת הנחה שבהינף אצבע (והיא עלולה לנחות גם על ההדק) כל זה, יכול להילקח מאתנו בבת אחת, כולל אנחנו.

וסבלנות, אורך רוח.

הרי כולנו הבנים של אותו האחד.

כולנו באים מהעפר ולשם גם נשוב.

אופיר חסדאי, יהי זכרך ברוך.

אופיר חסדאי

לכל המעוניין לפתוח את הלב והכיס, מצרפת כאן קישור לפרויקט מימון ההמונים שנפתח עבור המשפחה שזקוקה לתמיכה כלכלית רבה.

https://giveback.co.il/project/53049