הוא יכול הייה להיות היום בן…..

אמהות נחשבת למושג כמעט מובן מאליו, חלק שכמעט לא עוצרים לשנייה לשאול, לחשוב, לבדוק – זה  נראה כל כך מובן מאליו, לפעמים זה כואב עד כמה שזה מובן מאליו. יש נושאים או סיטואציות בחיים שיש לנו נטייה להתייחס אליהם כאילו זה ברור שהם צריכים להיות, בדיוק כמות שהם. אני חושבת שזה קרה לי עד שקורה משהו שמטלטל את אמות הסיפין, אלה הפרטיים שלי, ואז , מאותה שנייה הבנתי ששום דבר הוא לא מובן מאליו .
הייתי בת 19 בערך, בצבא, כור הקיטורים של צה"ל, אני ? דווקא אהבתי מאד את השירות הצבאי שלי. הוא היה מעניין, מאתגר ובלתי צפוי אבל השאיר פה ושם חלונות של זמן. היו גם מדי פעם תורניות, אבל שום דבר שאפילו היה יכול להחשב לקיטור.  "תודה לאל על חסדים קטנים…". היום, בדיעבד, אני מתקשה לומר תודה -חסדים- שירות צבאי.
שמחתי לעשות איתו תורנות שבת ורק  ניסיתי לבדוק איזה חדר בבסיס נשאר פנוי מכל אלה שיצאו שבת. לא היה קשה. מצאנו בסוף המסדרון בצד השני של הבסיס חדר. חצי שעה של נסיון להפוך חדר צבאי לחדר עם צביון מעט אישי.  פרחים ,  שולחן עגול עם  2 כסאות, עוגה עם ריח טרי שהגיעה עכשיו ממש  מהתנור לפי בקשה מהטבח התורן (כן עם חנופה..)כיסוי צבעוני על המיטה הצבאית, ריח קליל של בושם באוויר וכבר הפך לו חדר צבאי לחדר עם גוון אישי-  כמעט מעצבת פנים.
הוא היה החובש של הפלוגה, אותו אחד שבאים לבקש אצלו ג' או תחנה בדרך לרופא. נפגשנו במסיבה של איזה ערב-חג בבסיס ומאז היינו יחד. אותו שישבת סידרנו תורנות משותפת ובבסיס צבאי בשבת אין תודה לאל משהו מיוחד לעשות ויכולנו להיות רוב הזמן יחד עם ארוחות הגורמה שמנפיק הטבח התורן, בין משחק שש-בש אחד לשני.
השמש שקעה והשבת כבר הייתה בפתח, כל מה שנשאר היה להדליק את הנרות ולתת לשבת לגלוש גם לתוך הנשמה. יש משהו באווירה הזו של שבת שמאפשר לי להוריד הילוך בחיים, לקחת את האירועים והמחשבות של השבוע שהיה, הרבה יותר לאט עם חלונות למחשבה , שינה ו…לסייים פרקים של עבודה שאני תמיד בפיגור, אבל יודעת שאיכשהו הדברים יסתדרו.
שמעון היה בחדר, העוגה (למרות המטבח הצבאי) הייתה בסדר והיין היה מצויין. הוא שנאמר: היה מי שדאג לכך מבעוד מועד. להשאר בבסיס צבאי בסופש זה אף פעם לא ארוע מאושר בחיי , אבל הוא מאלה שנרשמים כנסבלים, במיוחד כשידעתי ששמעון שם.
אין כל כך עם מי לדבר, רוב האנשים יצאו שבת, כמה כבר אפשר לשוטט בחוץ או לקפוץ למועדון לראות קצת טלוויזיה או לראות מי עוד נשאר. גם על החלק הזה אפשר לסמן וי די מהר, ומה שנותר הוא לחזור לחדר שהכנו לנו ולהתכרבל.
קצת רכילות שלא הספקנו במשך השבוע, קצת וונטילציה, טלוויזיה – מתחילים לחפש ומעבירים ערוץ אחד אחרי השני בתקווה שהופכת להיות נואשת אחרי בערך עשרה ערוצים – כמה ערוצים אפשר להעביר? המסר ברור – אין מה לראות בטלוויזיה. מרימים ידיים ולומדים לשוחח בשניים.
שניים שהופכים בעדינות מתפתלת לאחד. לא, זה לא מפני שאין מה לעשות, זה מפני שידענו שנהייה מתישהו יחד. אני לא ממש יכולה בכנות לומר שאהבתי אותו – הוא היה לי נעים שמעון. חבר טוב, איש שיחה מרתק, תמיד יהיה לידי אם אצטרך אותו, ו…כן – שייך לזן החברים ששומרים לטווח ארוך , ממקום של מחשבה : שמור, חסוך שלא ייחסר.
אני מניחה שגם הוא לא ממש סבל, היינו במיטה ולתחושתי נהננו שנינו. היה נעים ועוטף, מרגיע ומשרה סוג של בטחון ושלווה ולפעמים צריך את זה. לא תמיד צריך להיות סוער ומלא תשוקה. אפשר  גם שיהיה נעים ורגוע, פשוט להיות חברים טובים.
קמנו בבוקר ואיכשהו ידעתי שאני בהריון. לא, לא חשבתי או היה נדמה לי. ידעתי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות שאני בהריון. עד היום אין לי הסבר לידיעה הטוטאלית הזו. לעובדה שקמתי בבוקר וידעתי שאני בהריון. הסתובבתי איתו כל השבת בבסיס ולא יכולתי לומר כלום. זה היה נשמע ברמת האידיוטי אילו הייתי אומרת משהו כמו : שמע שמעון, קמתי בבוקר ואני יודעת שאני בהריון. היה לי תמיד בתיק הערכה הזו הבסיסית לבדיקת הריון. למה? ככה. אין לי מושג.
אני חייבת להודות שלא הטרדתי את עצמי באותו יום או אלה שאחריו במשמעות ובהשלכות של נושא ההריון. היום, בדיעבד, יש לי תחושה שהתייחסתי אליו כמו שמתייחסים לשפעת…לא מרגישים טוב כמה ימים וזה עובר. ככה התייחסתי – אני מניחה שחלק מההתייחסות נבע מההלם וחוסר האונים שהשתלטו עליי.
לא חלקתי את ה"אירוע"  עם אף אחד, ממש אף אחד, לא רציתי לשמוע את השאלות של איך ולמה ומה חשבת….היה לי ברור שזה יגיע – ובצדק . היחידה ששירתתי בה בצבא הייתה קשורה לקצין בריאות ראשי כך שהיה לי קשר עם רופאים. יכולתי לשתף רק את אחד הרופאים הקרובים לי יותר, אלה שנחשבו לחברים שלי. אבל עדיין הרגשתי כמו מישהי עם שפעת….אבל לא כמו זו שאני מכירה, אלא כזו שקצת יותר מעיקה.
בדיעבד, נראה לי שהשכל שלי הלך לעולם שכולו טוב כשהריתי, אחרת-אין לי הסבר לשאלה מה ולמי חיכיתי? לחודש חמישי??
נכון, עשיתי טעות, טעות ענקית אבל הייתי צריכה כמה ימים לעצמי לחשוב מה אני רוצה, אם אני רוצה, אם אני רוצה שהוא יידע, אם אני חושבת לשתף מישהי מהחברות שלי, איך אני מתכוונת לעשות מה – רק כמות השאלות יכלה לגרום לי להקיא את עצמי לדעת.
שיתפתי את אחד מחבריי המאד טובים, רופא כללי. הוא לקח אותי ביד (כמו ילדה קטנה), עברו מאז ה"אירוע" (שהייה אז מזמן ) משהו כמו שלושה שבועות והזמן התחיל להיות צפוף. ישבנו אצלו בקליניקה, דיברנו קצת ושמעתי את מה שהוא אמר קצת בבירור והרבה כמתוך ערפל. הוא הרים טלפון או שניים וקבע לי תור ליום שאחרי.
אני זוכרת בדיוק רב מאד שאפילו לא הגבתי. הלכתי כמו רובוט, אני לא זוכרת מה או את מי אם בכלל פגשתי בדרך. ב 08:00 תהיי ב……. בצום. בלי מים. תבואי עם מלווה. חיבוק , ים של דמעות, אמרתי לו תודה (למה?) ונסעתי הבייתה בלי לחזור אפילו לבסיס.
צלצלתי  באותו ערב לידידה שמשרתת איתי שם, פגשתי אותה בחוץ, סיפרתי לה מה קרה וביקשתי את עזרתה. היא בנדיבותה ליוותה אותי לאורך כל הדרך. לילה לפני – "ישנתי"  אצלה ואחר כך שלושה ימים "חופשה" אצלה (סיפור בשביל המשפחה) ועוד יומייים אנטיביוטיקה וביקורת רופא.
שאלתי את הרופא אם אפשר היה לראות מה היה מינו של העובר. כן הוא הנהן בראשו ושאל אותי אם אני רוצה לדעת. הנהנתי חזרה עם המון דמעות והוא אמר כמעט לחש :בן. זה היה בן. את התאריך את בטח זוכרת 17 ביוני.
השפלתי מבט ואמרתי כאילו לעצמי בלחש וגם לידידה שלי ולרופא : נולד לי בן ב-17 ביוני- יומולדת.
אז כן, יש לי בן……..אני אמא !!