הגענו לשם בשעת לילה מאוחרת,עייפים מאוד מנסיעה שהרגישה כמו נצח.
בן זוגי אוהב לנסוע דרך כפרים מה שלפעמים מאריך מאוד את הדרך מצד אחד ומצד שני מאפשר לראות בתים עתיקים כאלה שכבר לא רואים בימינו.
אני מעדיפה את הכבישים המהירים אלה שמביאים אותנו ישר למטרה.
והאיש שלי אוהב את הדרכים הצדדיות, העתיקות, מבנים כאלה שמזכירים את פעם.
אז כן יש את הפעמים שאני נעה בדרכים שהוא אוהב, ויש את הפעמים שהוא נע בדרכים שאני אוהבת.
וכמה זה סימבולי כל התנועה הזו של יחד, שלוקחת בחשבון את הרצון שלי ואת הרצון שלו ולא, הם לא הפוכים הם משלימים אותי, דרכו אני חווה עוד קצת ממני, האחרת שנשקפת לי דרך הסביבה.
בשעה האחרונה טרם בואנו החלה האי נוחות לכרסם בהוויה של היחד שלנו, נהיינו עצבניים והגוף כמו רצה להימתח ל4 רוחות השמים.
בהתחלה בכלל לא הבחנו שיש מבנה במקום שכוח האל הזה, אור קלוש דלק באחד החדרים בבית.
השעה הייתה מאוחרת, לא חשבנו שבכלל נמצא מקום ללון בשעה כזו, בדרך הזו.
דפקנו בחשש מה, על הדלת,
כשקול המפתח בדלת, מאיץ
את פעימות הלב שלנו.
אדם גדול פתח לנו את הדלת, היה ניכר שהערנו אותו משנתו, שאלנו בהיסוס אם יש מקום באכסניה לישון הלילה.
כשראשו הנהן לנו, נשמנו לרווחה.
נרדמנו מהר על המזרן שהרגיש מיד לא נוח, שקענו בהנאה משינה עמוקה ששום דבר או עניין לא יכול להפר את העונג בשינה עמוקה כשזקוקים לה.
עם אור ראשון הציפורים שרו לנו סימפוניה מעוררת חיים.
בן זוגי משכני אליו והדק אותי לגופו הרך שהתרכך משינה טובה.
גופינו התמזגו לאטם אחד בשני,
בחושניות איטית ונעימה.
כשלבסוף נעמדנו על שתי הרגלים, מה רבה הייתה ההפתעה שחיכתה לנו, דרך החלון של החדר נשקף נוף מרהיב של שדה צהוב, חמניות גדולות עמדו זקורות, בשמש הקרירה של בוקר חורפי שקיבל את פנינו.
ישבנו על כיסאות, במרפסת קטנה, כשאנו גומעים בלגימות קטנות את המרבד הצהוב שלמולנו.
קרקורה של הבטן העיר אותנו משלוותנו והניע אותנו לרדת למטה, לאכול ארוחת בוקר, היינו האורחים היחידים באכסניה. נכנסנו לחדר קטן ונעים, בעל המקום שאל אותנו, איזה ביצה נרצה לארוחת בוקר,
ביצת עין ענינו שנינו ביחד בחיוך שיש בו פליאה על הסנכרון המשותף,
שנינו רצינו אותו דבר, לא דבר של מה בכך!
על השולחן הונחו 2 צלחות גדולות בתוך כל אחת הונחו שני ביציות עין ולצידן כמה פרוסות עגבנייה.
בסלסלה נפרדת הונחו פרוסות לחם לבן שנחתכו באופן גס.
טבלתי את הלחם הלבן הפשוט הזה, שממש הזכיר לי את הילדות, בנוזל הצהוב של הביצה שהיה צהוב בדיוק כמו צבע החמניות בחוץ.
לא רציתי שיגמר, ממש ככה!
המיזוג של שני אלה הביצה עם הלחם הלבן בתוכי הזכירה לי מין מיזוג כזה של אהבה ביני לביני ביני לבינו,
שילוב פשוט כזה, בדיוק כמו לחם לבן וביצת עין, להרגיש את הטעם, להתרגש, להתענג ברגעים הקטנים היכן שאלוהים נמצא כאן ועכשיו.
המפגש החי הזה עם הביצה והלחם הפך לימים הטקס הקטן שלנו לרצון משותף. להוויה מאוחדת.
אנחנו מביטים אחד בשני ואומרים בקול אחד, ביצת עין עם לחם לבן, כמו ברומניה.
הוא, אני וביצת עין
איך הייתה הכתבה?
אוהב0
עצוב0
שמח0
עייף0
כועס0
מת0
קורץ0