ההתחלה…

אני והטרשת נפגשנו רשמית בשנת 2005, פגישה קטלנית ומכוערת. מאז היא הבינה שהיא צריכה לשנות גישה היא מנסה לטשטש את הרושם ההוא ולהיות חביבה יותר .
למדנו אני והיא לחיות יחד.היא חלק ממני לטוב ולרע, אך היא לא מגדירה אותי.
בעצם איך הכל התחיל…?

בחורה עם מחשב נייד

הכל התחיל לפני יותר משנים עשר שנים.

את הטרשת פגשתי לראשונה בסיטי. כן, כן סיטי (C.T). לא אם. אר. אי ( MRI) חלילה- סיטי פשוט וידידותי.
על מנת לקבל חותמת של חולת טרשת, עברתי את כל סוללת הבדיקות כולל אל פי -LP (הוצאת נוזל מעמוד השידרה). כולם חוץ מה C.T(סיטי )ו MRI(אם. אר .אי)ה היו תקינים.

שנתיים מאוחר יותר ניכנסתי להריון. ובחודש השלישי (בערך) התחלתי להקיא בטירוף. הגעתי לאישפוז, עברתי הפלה יזומה ו MRI(אם. אר .אי).

הייתי מאושפזת במצב לא נחמד  (בלשון המעטה) וכמעט משותקת  בצד שמאל . בחצי הגוף העליון הזעתי , בחצי הגוף תחתון קפאתי מקור והכל באותו רגע נתון . הראש התפוצץ לי, כל מה שהחזקתי היה כבד לי (הנייד הרגיש כמו משקולת). לא  הצלחתי לשבת, לראות, העמידה  -היתה מבצע  למטיבי לכת. אחרי כמעט חודש אשפוז, ניתנה לי הגדרה של חולה בטרשת נפוצה.

בבית חיכו לי שני ילדים קטנים האחד בן שנתים וחצי והשנייה כמעט בת שש.  בעל שעובד בהייטק, ואני החדשה… שלא עומדת לא יושבת ובעקר נראית כמו "ממותה".  האסטרואידים הם אלו שדאגו למראה חדש ומנופח.
ושאלת השאלות: "מאיפו הגיעו כל השערות האלו לעזאזל" (מאבק של שנים ירד לטמיון בהתקף אחד…) מה עושים עם זה?!

מהנקודה הנמוכה הזו החלטתי כמה החלטות שרובן מלוות אותי עד היום.

הראשונה היא לקחת הפסקה ממירוץ החיים שהוגדרה  על ידי כשנת חופש/שיקום וניסיון להבין מה עושים עם ההגדרה הזו- והמצב הזה (ז"א אני לא חוזרת לעבודה ולא מחפשת משהו חליפי, מה עוד שהעבודה שלי היתה בבסיסה פיזית).אני משנה מקצוע  (השד יודע לאיזה מקצוע אבל משנה).

גילתי שבעלי כמו כל גבר מתקשה להתמודד עם הסיטואציה החדשה הזו, זאת אומרת שצריך להגיע למצב שהכל "מתקתק" בלי שהוא יצטרך לעשות משהו שקשור לניירת  (ביטוח לאומי,קופת חולים וכל השאר).

באישפוז הארוך ההוא ראיתי חולים רבים נכנסים ויוצאים והטיפול בהם השתנה בעקבות מה שהם הקרינו  כלפי חוץ(קטורים,בכי)… הגעתי למסקנה, בעקבות הסתכלות עליהם, שלפי מה שאתה מקרין ככה יתיחסו אליך . אם אתה מקרין "מסכנות" תוגדר כמסכן ובשלב הבא כאחד שזולל אנרגיה מאחרים. משמע  לאדם השני "אין  כוח אליו". אבל אם אתה לא "מתמסכן" אלא "בסדר" למרות הקושי אנשים יתמכו בך ולא מרחמים אלא ממקום בו הם מכבדים/אוהבים אותך.
הדבר הבא שהחלטתי עליו הוא להוציא מהדבר המגעיל הזה את המיטב או במילים אחרות להפיק מהלימון לימונדה. עם הזמן נוספו להן עוד החלטות כמו ההחלטה שאני לא נשארת בארון הטרשתי. זה לא שאני הולכת עם שלט אני חולה בטרשת אבל הסביבה הקרובה ולפעמים הרחוקה  (תלוי אם בא לי לשתף או לא, ולא מתוך  "סודיות"), יודעת שאני מוגדרת כחולה בטרשת. ימים יגידו אם ההחלטה הזו תמיד טובה ונכונה.

באותה שנה  של קבלת הכותרת "המלבבת"  התחלתי שילוב שמוכיח את עצמו  עד היום טיפול בגוף וגם בנפש (ישנן  מסגרות  שמטפלות בנפש  אשר לא מצריכות מצלצלים).  בתום השנה הראשונה חגגתי את ההתקף הראשון .

בחודש האחרון אושפזתי אחרי עשור (שזה נחשב לא מעט…. ).

כנראה שההחלטות שלי מצליחות להוכיח את עצמן.

שוש גולן
בשנת 2005 עם שני זעטוטים, מישרה כמטפלת ברפואה משלימה, ובעל שראה את שדה התעופה יותר מאשר את הבית... פתאום באמצע שום מקום הוגדרתי כחולה בטרשת נפוצה. אני ?! חולה?! ומה זו המחלה הזו.