ההצגה "תלויים" מציעה הזדמנות לצופים לנקות את הכתמים על חלון חייהם

שני אנשים תלויים בין שמים וארץ, מסתכלים דרך החלון על העולם שלא ישתייכו אליו לעולם

הצגה "תלויים", צילום עצמי

כשעלינו לארץ, הרגשתי שחיי נגמרים. הסופיות של חיי הקודמים- הייתה מבהילה. למרות ההשתוקקות שלי לעצור את הזמן, הוא לא הקשיב לי. וכבר אז אני חווה את הגעגוע, שאני עתידה להכיר מקרוב בכל גווניו.
התלישות הזאת. להיות בין לבין. כבר לא שם, אבל עוד לא לגמרי פה. נזכרתי בה לשעה קלה בהצגה "תלויים" מאת מאיה ערד יסעור, שבה זוג פליטים של מלחמת האזרחים תלויים בין שמים לארץ. בין העבר שברחו ממנו לבין עתיד שעדיין לא נראה באופק.

החיים האלו של הזרות, ולמרות שפע הגירויים נוכחת חוסר המסוגלות – כספית, ומעמדית. מנקי החלונות בהצגה מתבוננים על החיים מעבר לחלון. מטאפורה למה שהיו רוצים, אבל מייחסים לעצמם כלא אפשרי. כולנו באופן מסוים היינו רוצים להיות "מעבר לחלון" כלשהו, והרבה פעמים העבר המשתקף בחלון מעכב אותנו. מי ייתן לנו פתח להיכנס? מה יידרש מאיתנו כדי לעשות זאת? האם נהיה מסוגלים לכך?

המציאות "הרצויה" אל מול האפשרויות בפועל של הפליטים, בערך כמו שהיו לי כילדה עולה, גורמת לנכזבות מהחלום. ארץ החלומות מתנפצת לרסיסים. עקב מחסור במקורות התמיכה והבטחון, גם הפליטים בהצגה, למרות העובדה שברחו מהעבר שלהם, מתחילים לכאוב את החסר, את מה שהיה ואבד.

הצגה "תלויים", צילום עצמי
הצגה "תלויים", צילום עצמי

בניסיון להדוף את הכאב ולבטל את האובדן, הפליטים משקיעים מאמצים כבירים לפענח את העבר. הדבר דומה לאדם השרוי כמו אדם אבל על מות יקירו – הוא מביט בתמונות הישנות, נזכר בחוויות המשותפות ונתקף ברצון עז לחזור אל העבר. הכישלון בשחזור האחדות עם ארץ המוצא גורם לאכזבה ולתסכול ומעורר כעס- כל אותם הרגשות שהם ניסו להדפם.

גיבורי ההצגה הם קצת כמונו. או אולי הפחד הכי גדול שלנו. להיות זרים. לא מקובלים. תלויים במישהו או במשהו. חולמים אבל לא יכולים לממש. לכו לראות את ההצגה המרתקת, ואת השחקנים שעושים עבודה מדהימה למרות שהם תלויים באוויר לכל אורכה, ואת החוכמה והרגישות שבה הנושא מונגש לצופים, ומאפשר "לנקות את הכתמים" על חלונות חיינו. ועד אז, כשאתם רואים "פליט" כזה- מבעד לחלון, לצדכם ברחוב, תולה בכם תקווה- פתחו לו את החלון אל המציאות שלכם, זה כל מה שהוא היה רוצה.