"לא נבחרות – לא בוחרות" – סיסמת נשים חרדיות ששמו להן למטרה לזכות לייצוג בכנסת זוכה לתהודה רבה, בכל המגזרים. הסיסמה מהדהדת המשך מאבק ישן, אחד שהתחיל לפני כמאה שנה ועדיין ממשיך גם היום
כשד"ר רוזה וולט-שטראוס ושרה עזריה פעלו במרץ בשנת 1919 במסגרת "התאחדות נשים עבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל" כדי להשיג לנשים את הזכות לבחור ולהבחר למוסדות ציבור הן כנראה לא שיערו בנפשן שגם מאה שנים לאחר מכן – המאבק לא יגיע לסיומו.
הקרב על הרב
הקרב על הזכות לבחור ולהיבחר התחיל עם הלוחמות של אז – שרה עזריהו, נחמה פוחצ'בסקי, ד"ר רוזה וולט שטראוס ואחרות. נשים אלו הקימו את התאחדות הנשים – גוף שרץ לבחירות הראשונות לכנסת ישראל ולועדים המקומיים. מטרתן הייתה לכונן את זכות הנשים לבחור ולהיבחר – ולעגנה בחוק.
גם שהמאבק על הזכות לבחור ולהיבחר היה בחיתוליו, ההתנגדות הגדולה הגיעה מכיוון הרבנים. לקראת הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה בשנת 1920, לפני כמעט מאה שנה, הפולמוס הרבני בנושא זכותן של הנשים לבחור היה בשיאו – "כל כבודה בת מלך פנימה!" זעק הרב קוק. מנגד, הרב עוזיאל דווקא סבר שאין בעיה בכך שנשים יצביעו. עם סיום המאבק הרשמי, בשנת 1926, כאשר נקבע שלנשים ישנה הזכות לבחור (ולהיבחר) – אפילו הרב קוק וחסידיו תמכו במימוש הזכות על ידי נשים.
מה זה "פנימה"?
בקרב אוכלוסיות חרדיות, מצב משפחתי נפוץ הוא של משפחה מרובת ילדים בה הבעל לומד בכולל והאשה? האשה עושה את כל היתר – מטפלת בילדים, מנהלת את משק הבית – וגם דואגת להביא כסף הביתה. כדי לתמוך במשפחה, על נשים חרדיות רבות לפנות ללימודים, לצאת ולהפגש עם אנשים מסוגים שונים, להכיר את העולם הגדול שמאפשר להן ולמשפחותיהן להשתכר. מזמן חלפו הימים בהם נשים עבדו רק במסגרת הבית "פנימה". אז למה בכל זאת, כמאה שנים לאחר שהרבנים קיבלו והפנימו את זכותן של הנשים לבחור – ובכך להשמיע את קולן במרחב הציבורי (זה שאינו "פנימה"), הם עדיין מתנגדים בעוצמה כה רבה לזכות הנשים להיבחר?
המרחב הציבורי
בראשון לציון, ליד בית הכנסת הגדול בעיר ישנו רחוב אחד, קטן וצדדי – רחוב נחמה. הרחוב הזה נקרא על שמה של נחמה פוחצ'בסקי – סופרת, מקימת אגודת לינת צדק, פועלת לקליטת עולי תימן ואחת ממקימות התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות. רחוב אחד, קטן וצדדי, בעיר אחת – רחוב המתייחס לשמה הפרטי בלבד. חיים ארלוזרוב, לעומתה, היה מדינאי וכלכלן שנרצח בחוף ימה של תל אביב. על שמו יש רחובות רבים, כמעט בכל עיר, רבים מהם ראשיים.
המצב הזה אינו תיאור עבר, הוא תיאור עדכני – רחובות נקראים על שם גברים, נשים שמרכיבות את הפסיפס ההיסטורי של המדינה מועלמות מהעין הציבורית. הכח, הכסף, הכבוד הולכים לגברים, והנשים? כל כבודה של בת מלך פנימה, כנראה – לפחות כל עוד זה תלוי בגברים.
לא סתם הבאתי את דוגמת רחוב נחמה. דוגמה זו ממחישה אולי יותר מכל את עקרון אם אין אני לי, מי לי – או במילים אחרות, נשים אינן יכולות להסתמך על גברים שייצגו את האינטרסים שלהם נאמנה. כל עוד גברים הם אלו הקובעים את שמות הרחובות – רחובות יקראו על שמם של גברים, וכל עוד גברים הם אלו הקובעים את החוקים ומתווים את המדיניות, זכויותיהן ומעמדן של הנשים ישארו ללא מענה.
ייצוג נשים בכנסת ישראל
כשתנועת הנשים החרדיות "לא נבחרות – לא בוחרות" מדברת על ייצוג נשי בכנסת לקראת בחירות 2015, הן מדברות על אשה שתפעל למען האינטרסים המיוחדים להן, הן מדברות על הזכות להשמע במרחב הציבורי שממילא הן נדרשות לפעול בו במסגרת כלכלת המשפחה, הן מדברות על כך שגם להן יהיה ייצוג והן יוכרו בזכות עצמן ולא רק כ"עזר כנגדו".
החשיבות של התנועה רבה, לא רק עבור המפלגות החרדיות. אמנם, המפלגות החרדיות עומדות בראש חנית המאבק הגלוי כנגד מתן פה, כח והכרה לנשים, אך המאבק קיים בצורה פחות גלויה גם בכל יתר המגזרים: 2 מועמדות במקומות ריאליים ברשימה המשותפת, 3 מועמדות במקומות ריאליים ברשימת הליכוד – כדוגמה.
הנשים האמיצות הפועלות מתוך המגזר החרדי, מוכנות לסכן את עצמן כדי לזכות בהכרה בעצם קיומן. כפורצות דרך אמיתיות הן החלו לגלגל את הכדור שבסופו של דבר ישנה את המצב הקיים הן במגזר החרדי ואולי גם במגזרים נוספים. וכל מה שנותר הוא לחלום שפעילות זו תזכה אותן ברחוב משלהן בעוד מאה שנים, אולי אפילו רחוב ראשי, אולי אפילו עם שם מלא.