הדרך הארוכה שלי לעצמאות

ילדה "בעלת דמיון מאוד פורה", ככה כתבה עליי המורה בבית הספר היסודי.
אחות צעירה לאחות שגדולה ממני בשש וחצי שנים, הנכדה הכי צעירה, פטפטנים שובבה שאוהבת לקרא, להמציא ולספר סיפורים, על כל מיני דברים, אמיתיים ולא, מציאותיים ולא, מתנסחת ברהיטות באיטלקית (בבית תמיד דיברנו צרפתית ואיטלקית, הייתה לי קליטה מהירה לשפות ולניבים מקומיים, דבר שמאוד עזר לי בחיים), הילדה שבבית ספר כותבת את החיבורים הכי ארוכים, תמיד אחרונה לסיים.

קוראת, כותבת, מציירת, משחקת, ממציאה, מתחפשת, חולמת בהקיץ, מרכיבה, מפרקת (שעות וימים עם קוביות לגו). מגלה את המצלמה של אבא. שואלת המון שאלות, מתבוננת בו בסקרנות, כשהוא מכניס בזהירות את סרט הצילום למצלמה, מודד אור, מכוון, מצלם. יושבת לידו כשהוא מסדר את התמונות באלבומים. ככה, לאט, לאט, בלי לשים לב, מתאהבת בצילום.

אבא שלי – המנטור שלי (אלבום משפחתי)

סה"כ ילדות מאושרת. מוקפת משפחה ואהבה.

החיים הכינו לי הרבה הפתעות בהמשך הדרך.

בת 12, עדיין ילדה, בגלל העבודה של ההורים אנחנו עוזבים את העיר הגדולה בה נולדתי, מילנו, ועוברים לעיר קטנה במרכז איטליה, מודנה. לכאורה אותה שפה, אבל מציאות אחרת, שונה מזו שהכרתי, חברתית ותרבותית. מהר מאוד מאמצת את הניב המקומי, מתבוננת, מקשיבה, לומדת, מסתגלת. בת 13 אני קונה את המצלמה המקצועית הראשונה שלי והיא הופכת להיות בת לוויה קבועה בחיים שלי.

בת 15 וחצי, לא שואלת שאלות כשההורים מחליטים לעלות לארץ, זה לא בשליטתי, מקבלת את הגזרה הקשה של מעבר למדינה זרה. שוב מתבוננת, מקשיבה, לומדת, מסתגלת, רוכשת שפה חדשה, מתמודדת עם המציאות החדשה המאוד לא קלה לנערה בגיל ההתבגרות. השפה החדשה מאוד מקשה עליי לקרא ספרים ולהתבטא כמו שהייתי רגילה, אבל גם כאן אני לא מוותרת לעצמי. אחרי חצי שנה בארץ, כדי לא להישאר כיתה, עוברת חופשת קיץ שכולה לימודים באולפן מתוגבר לתלמידים עולים חדשים. עוברת אותו בהצלחה, ממשיכה לכיתה י"א ללימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, כי מתוך הקושי שלי רציתי לעזור לאחרים.

אוניברסיטה, נרשמת ללימודי פסיכולוגיה, אבל ממש לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות, מרגישה שיש בי משהו אחר שרוצה לחזור לעולם הדמיון, לחלומות בהקיץ, ליצירה, אז במקביל אני נרשמת ללימודי תיאטרון וללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

אני כל כך מודה שלא התקבלתי לפסיכולוגיה ושהתקבלתי לתיאטרון ולקולנוע. זו ללא ספק נקודת תפנית משמעותית בחיי.
הצילום שהיה כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מתחיל להיתהוות כמקצוע, תוך זמן קצר אני מתחילה לצלם את ההפקות של מגמת המשחק, מצלמת את הבוקים הראשונים של כמה שחקנים שלימים יהפכו להיות מעמודי התווך של התיאטרון והקולנוע הישראלי. בבית כבר יש לי חדר חושך משלי ובלילות אני מפתחת את הסרטים ומדפיסה את התמונות.

אחרי שנה ראשונה בה אני לומדת גם וגם (תיאטרון וקולנוע), אני בוחרת להתמקד בלימודי קולנוע. שנה ב', מתנסה בבימוי, מפיקה לגמרי לבד סרט קצר בו מעורבים צילומים בבית ספר יסודי, כיתה שלמה של תלמידי כיתה ו, שני נערים בתפקידים הראשיים אותם אני מחפשת חמושה במצלמת סטילס, בכמה בתי ספר בעירי, הרצליה, ובמקביל צריכה למצוא שני גברים כבני שלושים שדומים להם שישחקו אותם כבוגרים. אה, כן וגם ניידת משטרה. הפקה של ממש. בלי פחדים ובלי בושות מסתובבת, מחפשת, מצלמת, רושמת, פונה לכל הגורמים, מארגנת הכל, מגבשת צוות מתוך בני המחזור שלי, צלם, עוזר צלם, מקליט סאונד, שני עוזרי הפקה, עוזרת במאי, והכל מתנכז בסופו של דבר לארבעה ימי צילום מאוד מרוכזים. ילדונת בת 21 מלאת בטחון עצמי. חוויה מדהימה ומעצימה.

מביימת את הסרט הקצר שלי. בתמונה עם אודי איילון, הצלם של הסרט, בבית ספר ברנדיס (בית הספר בו תלמד שנים אחרי זה הבת שלי). צילם : אבא שלי

אני זוכה ללמוד אצל טובי המורים בכל התחומים של העשייה הקולנועית. עם כמה מהם, אברהם הפנר, ג'אד נאמן, איתן גרין, נתנאל גוטמן, יזדמן לי בהמשך לעבוד כצלמת סטילס על הסט של הסרטים שלהם. מתנסה בעריכה, בכתיבה, בצילום קולנוע, די טבעי לי שבעצם אלך לכיוון הזה. מאוד אוהבת את זה, אבל די מהר מבינה שזה מקצוע שהוא על טהרת הגברים (עד היום) ושבעצם כמעט בלתי אפשרי לאישה להתברג לתחום הזה.
אני עוברת לגור בדירת שלשוה חדרים במרכז תל אביב עם עוד שתי שותפות וכדי לממן את מחייתי מתחילה לעבוד במרכזיה הבינלאומית, עבודה במשמרות מותאמת לסטודנטים, עובדת שם ארבע שנים. פרט לשלושה חודשים כפקידת קבלה במלון אכדיה בסיום לימודי התיכון, זו המשרה הארוכה היחידה בה עבדתי כשכירה בכל ימי חיי.

ואז, בשנה ג' אני פוגשת את האיש שישנה לי את החיים, במאי הקולנוע דן וולמן, אנחנו מכירים במסגרת קורס שהוא מלמד אותי והוא נותן לי את ההזדמנות הראשונה כצלמת סטילס על סט של סרט, מושג שבכלל לא הכרתי עד אז ובטח שלא חשבתי שזה מה שאעשה במשך שני העשורים הבאים של חיי. וזה בדיוק מה שקרה. אחרי שהוא רואה צילומים שלי הוא מחליט להמר עליי ואחרי הסרט הראשון איתו, "חייל הלילה" שהתחיל כתרגיל בהפקת סרט דל תקציב, לסרט בהפקת אולפני ג.ג., הוא ממליץ עליי לבמאי אחר ומשם הכל מתחיל להתגלג. אמנם השכר נמוך מאוד, אבל אני מגלה עולם ומלואו ומתאהבת בו עד מעל הראש. במקביל ממשיכה לשנה רביעית באוניבסיטה וכבר הופכת באופן רישמי לצלמת הבית של ההפקות של החוג לתיאטרון. להרבה מאוד שנים, גם אחרי שאני מסיימת את הלימודים.

הבמאי דן וולמן על הסט של הסרט הראשון שעבדתי בו "חייל הלילה" , צילום : ניקול דה קסטרו

אבל ההפתעות בחיים שלי לא נגמרו.

בת 23, ההורים שלי מחליטים לעזוב את הארץ ולחזור לאיטליה. אחותי נוסעת אחריהם עם בעל ושני ילדים קטנים.
ואני, שנה אחרונה בלימודי קולנוע, גרה בתל אביב בדירה שכורה עם שותפים, קריירה בנסיקה כצלמת סטילס בסרטים, הפעם אני מחליטה, אני נשארת כאן. לבד.

שנה אחרי שהם עזבו אני מתחתנת, אבל די מהר מבינה שזה היה מוקדם מדי, שעם כל אהבתי אליו, זה לא טוב לי, אני עוברת הרבה שינויים משמעותיים בחיים שלי, והוא לא כל כך אוהב אותם ואת העבודה שלי בסרטים, אני מתחילה להרגיש חנוקה, שאני רוצה לפרוס כנפיים ולעוף, להיות לבד ולעסוק במה שאני אוהבת, צילום.
(תפעילו את השיר ברקע, תקשיבו למילים, כאילו שלום חנוך כתב את זה עליי)

כל מה שקרה לי עד אותו יום הוביל אותי לזה שבשנת 1988, אחרי שחזרתי לשם נעוריי, סוף סוף יצאתי לעצמאות, תרתי משמע. עדיין מאוד צעירה, כל החיים לפניי, עומדת על שתי רגליי, לבד, בביטחון מלא עם ידיעה ברורה שזה מה שאני רוצה לעשות ובהתרגשות ובגאווה גדולה אני רושמת את העסק שלי – ניקול דה קסטרו , צלמת (המילה "פשוט" תתווסף רק כמה שנים אחרי זה בזכות הבת שלי, קופירייטרית כבר בגיל 3).

החיבור שלי עם המצלמה, היכולת לראות דברים שאחרים לא רואים, הצורך לחפש את הדברים הנסתרים מהעין, למצוא את המיוחד, היפה, המרגש בכל אחד, בכל סיטואציה. הרצון העז לספר את הסיפור של הזוג שאני מלווה ביום חתונתם, של משפחות בני המצווה, של האדם שנמצא מולי באותו רגע. זו המהות שלי, התשוקה, התגשמות העצמאות שלי.
בתשומת לב, ברגישות, בהרבה אהבה.

1991 צילום נדיר שלי בעבודה – על הסט של הסרט "IRAN" – צילום : אילן לני שגיב

מאז הספקתי לצלם בכל כך הרבה סרטים, הצגות, הופעות, חתונות, כל כך הרבה אמנים, שחקנים, משפחות, הריוניות, פשוט אנשים ולספר דרך התמונות המון סיפורים…יש עוד הרבה שעדיין מחכים שאספר.

אני לא מושלמת, לא כל דבר בחיי אני עושה טוב, אבל בזה אני טובה.

אני מאמינה שבמה שאני עושה אני משפיעה, ולו במעט, על חיי אנשים אחרים.

(תודה שהאמנת בי אבא)