הדקה ה"70"!

דרך מקורית בה בחרה כותבת הבלוג, שאינה אוהבת כדורגל, להתמודד עם משחקי כדורגל הרבים, שנבעטים לפתחה

כן, כן, זו לא טעות, ממש על "הדקה השבעים" אני כותבת, ואם הצלחתי להביא אחד מהגברים הקבועים שקוראים את הבלוג שלי, ונעלמו לטובת המונדיאל בתקופה האחרונה, כבר הצלחתי….

כן, אני כותבת על הדקה ה-70, היא הדקה חביבה עלי, אבל למה? בשביל זה תצטרכו להניח רגע לטלוויזיה, ולקרוא, אם אתם גברים.

ואם אתם נשים, ממילא זמנכן בידכן, הגברים מול הטלוויזיה ,ולנו יש זמן איכותי, מאוד איכותי. הם רגועים, נינוחים, מאוד צפויים. אפילו שעות המשחקים לא מופרעות, לא קמים מוקדם מידי, לא ישנים מאוחר מידי. הכל טוב!  שרק ימשיך ככה, ולא יארגנו לנו עוד איזה מלחמה כשזה יסתיים, יש לחלקם נטייה כזו, כנראה לא יודעים לאן להוביל את עודף ההורמון הזכרי. אבל בינתיים, בואו נהנה. לא צריך כוס בירה, גם לא פיצוחים, או לבוש מיוחד. אלא אם כן, ממש בא לכם.

IMG_20180623_222802_1_1024x768

אז "גילוי נאות", כדורגל, מעולם לא עניין אותי. הרבה שנים, ראיתי בו באמת משהו ששייך להמונים והדיוטות. גם הגבר אתו אני חולקת את חיי, התחיל בסדר, ולא הראה כל התלהבות מהריצה המטופשת הזו של שתי קבוצות של אחד עשר שחקנים אחרי כדור במשך 90 דקות (הרבה ידע הפגנתי, יחסית לבורה) . כאשר פגשתי גבר שנראה לי "בסדר" ואהד כדורגל, חשבתי שזו תקלה. עד שנולד בן זקוניי. כמו שאמרנו מזמן, "הכדור עגול!" ו"לדרבי חוקים משלו!" היות שאני בת למשפחה של בנות, והתחלתי גם את ההורות עם שתי בנות, לא האמנתי, שיום אחד, אצטרך להבין בזה. עוד ב"סקירת המערכות", כשהרופא, אמר לנו: "יש לכם בבטן בן!", אני אמרתי לעצמי: "אלוהים, אני אצטרך להבין משהו בכדורגל", רק אח"כ חשבתי שתהיה גם "ברית", ושיהיה גם צבא לעבור.

IMG_20180604_125320_740x1024

זה התחיל בקטן, במידות שיכולתי לשאת. "קלפי כדורגל"  פה ושם, הדבקנו יחד באלבום, לפי קבוצות, אפילו ניסיתי למצוא סימנים מיוחדים כדי להפנים את השמות (איזה מין שם זה בוקולי? כמו ברוקולי?) , והכי חשוב, לדעת לשלוף אותם במקומות הנכונים. כמורה בתיכון, אפילו היתה בזה נקודת זכות (מצטערת תלמידי היקרים, הנה יוצאת האמת..) לא ממש הבנתי בימי ראשון כשהייתי אומרת "ג'וואני רוסו היה נהדר אתמול" בעיקר התרשמתי מדברי הפרשנים, ומהבטחתו, שלא מומשה, להקיף את האצטדיון ערום אם ה"פועל חיפה" ינצחו. או כשהתרשמתי מהמדבקות במחברות של הבנות עם דיוקניהם של ראובן עטר, ואלי אוחנה, מעוטרים בלבבות, או כשהסברתי בשעורי היסטוריה ש"מלחמת אזרחים" זה כמו "דרבי" (שתי קבוצות מאותה עיר שנלחמות). גם את ההסבר ב"לאומיות" ש"הסמלים הלאומיים"  הם כמו החולצה והצעיף האדום שאוהדי ה"פועל תל אביב" או לא עלינו, הירוקים של "מכבי חיפה" מקפידים ללבוש למשחק. או ש"הפצת הלאומיות" ב" תוכנית באזל"היא כמו הכרת כל שירי מורל הקבוצה בעל פה. תאמינו לי, גם התלמידים המתקשים ביותר, את זה מיד הבינו. הבנתי שמילה אחת קטנה ונכונה, בצבע הנכון, ועל זה יש להקפיד, וחלילה לא לערבב אדום עם צהוב, או כחול עם ירוק, עושה פלאות. למדתי לשאול תלמיד חדש איזה קבוצה הוא אוהד, ומשם ואילך, הדרך אל ההבקעה כבר היתה שלי, זה תמיד הסתיים בגול!

IMG_20180625_120804_1024x985

בבית, זה עבר מהדבקת קלפים באלבום , למשחקי "כדורגל מיני" (סטנגה?) עם בלון מנופח, ושערים מאולתרים. עד שהגענו ל"ליגת העל" בחינוך שלי  "בואי תצפי איתי במשחקים!" (בטלוויזיה) . זה באמת, איתגר את כישורי האימהות שלי. כי ביננו לבין עצמנו, זה גם משעמם! ובאמת, גם לא הבנתי כלום. "אין בעיה אמא, תשאלי אותי כל מה שאת רוצה, אני אענה לך!" אז שאלתי, כי מה שעובר לי דרך השכל גורם לי להרגיש קצת יותר בעניינים.(מה זה נבדל? מה זה פנדל? מתי מניפים כרטיס צהוב? מה זה אומר כרטיס אדום?)  בהמשך נולדה  ההגבלה ההגיונית : "אמא, לא יותר משאלה אחת לדקה". השתדלתי לא להירדם, זה שיעמם אותי. (אבל שיהיה משהו טוב להגיד עלי לפסיכולוג)  בהמשך, הבנתי שיש באהבת המשחקים שלו פוטנציאל חינוכי בשבילי , תמיד אוכל להעניש, אם יידרש, בלא לראות משחק. ואז, למדתי בדרך הקשה את הכלל הבא בכדורגל:  "אמא זה משחק קריטי!" והמשיך ב:"תני לי כל עונש שאת רוצה, רק לא את המשחק הזה , הוא קריטי! ", בהתחלה, כשעוד הייתי ב"ליגת הנערים" של האימהות, אכלתי את זה, אח"כ כשעליתי ל"נוער"  הבנתי שכל משחק, הוא ממש קריטי. מפה, זה רק הלך והתדרדר, עברתי ל"בוגרים", התחלנו לצפות כל המשפחה יחד במשחקים, ובטח שב"מונדיאלים". מתארגנים בסלון, וצופים. חלק בצפייה מאוד אקטיבית, וחלק פאסיבית. במונדיאל של 2006 הגיעה הבת החיילת לחופשה קצרה מהצבא הביתה, נכנסה בעד הדלת, וראתה את אמא, אבא, אח ואחות , יושבים וצופים במשחק ושאלה בעדינות: "הגעתי לבית שלי?" ככה התדרדרנו…

היות שבנותיי בגרו ועזבו את הבית, ה"טון הגברי" הלך והתחזק כאן. זה לא רק שאני צריכה ביציאות ובאירועים ללכת לבד לשירותי הנשים, אלא אני צריכה לכבד את אוהדי הכדורגל, שהם רוב. אין ברירה אמרתי לעצמי, זרמי עם השינוי, תלמדי לאהוב את זה, אחרי הכל, אפילו תרד למדת לאכול כשהיית ילדה, כי אמרו שזה בריא. ניסיתי, תאמינו לי ניסיתי. בבית, זה עוד נחמד, כי שמח בסלון ואני יכולה לקרוא במקביל, וליהנות מהאווירה.  בחוץ, זה מייאש. תשעים דקות תמימות של משחק+15 דקות הפסקת המחצית+ תוספת זמן= המון המון המון זמן.

יש לכדורגל הזה עוד תכונה מוזרה, שהרבה מהמשחקים מתרחשים כשנמצאים בחופשה, ואם זה כל כך חשוב, והרי כל משחק הוא קריטי, אז חייבים לאפשר את הצפייה. איפה לא צפיתי במשחקים? על מסך מוגדל, או בטלוויזיה קטנה, ובשעות לחץ, גם על גבי טלפון נייד, על חוף הים, בפאב, במסעדה, בבית קפה , במדרחוב. בחיפה, אילת, תל-אביב, בארץ וגם בחו"ל.

IMG_20180624_135708_1024x570

הבנים נהנים, ואני חושבת איך אני מעבירה את הזמן. ואז גיליתי את הדקה ה-70! אין כמו הדקה השבעים. בה בדרך כלל אני עוברת מדיכאון, לחיוך קל בזווית הפה. יש אופק! עוד מעט זה ייגמר. כן, אלו הדקות הכי מוצלחות במשחקי הכדורגל. מכאן, זה רק ילך וישתפר. הדבר היחידי שאני עוקבת אחריו על המסך, למעט עיצוב בגדי השחקנים, או התסרוקות העדכניות שטרחו והתקינו לכבוד המשחק, או שליפת פרט סטטיסטי שמאופסן בזיכרון שלי, לגבי מישהו מהם, שמיד מעלה לי את הניקוד במשפחה, , זה על החלונית הקטנה הזו בפינה השמאלית העליונה של המסך, שמדווחת את הזמן העדכני, ואת התקדמותו, בשניות. אפילו שלצידה רשומות המדינות המתמודדות, או התוצאות, אליהן, אני לא תמיד מתייחסת, כי אחרי הכל, מה אכפת לי "כמה כמה"? (שמתם לב שאף פעם לא שואלים "כמה, אלא "כמה כמה") אבל הדקה ה-70, מושלמת. היא שיפרה לי את חווית הצפייה לאין ערוך. ממליצה לכם, לנסות את זה בבית, או ברחוב, או בנופש או על החוף…

IMG_20180620_192801_1024x812

___________________

תמונות המשחקים ממסך הטלוויזיה ביתי, הקלפים בחנות סטימצקי, הפאב בחיפה, והכדור בבית…

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.