הדוד שמחה

תוצאות הבדיקה הגיעו. הסרטן בנסיגה משמעותית. קצת כמו בסרט טורקי אני מוצפת סביבי קריאות אושר, צעקות  הידד ובכי קורע של הקלה. רק אני לא מצאתי את הדוד שמחה. זה נחמד שלא אמות אבל נותר לי לסבול בשביל לחיות.

ובין שאגות השמחה הלכתי לחפש לי נחמה. אז לגבי "הסרטן הוא מתנה" הייתי מעדיפה חופשה אקזוטית חובקת יבשות וחוצת תרבויות, בהקשר של "את גיבורה" תזכירו לי בלילות מוטרפים ונטולי שינה, "קיבלת הזדמנות שנייה" נחמד אבל לא מספיק משכנע ו"הכי חשוב האופטימיות" כבר מיצה את עצמו והכימו עובד.

נשארנו אני ואני. ככה למצוא סיבה בלי סיבה. בלי משרת החלומות. בלי החופשה הרומנטית ובלי הבית הפרטי שלי שמזמן כבר אוחסן ונארז עם החיים הקודמים. ניסיתי גם להמציא את הסיבה. נרשמתי ללימודים מתקדמים לאנגלית כי אנגלית עסקית לחולים אונקולוגיים היא כלי מרכזי בהליך הריפוי, אני מלהגת עצמי בכתיבה ומדמיינת שאני הג'יי קיי רולינג הבאה ויצאתי לכמה הליכות מה שבוודאי מעיד על רוח איתנה. אבל הדוד שמחה לא בא.

ורגע לפני הדרמה תהיתי אולי הדוד קצת השתנה. בכל זאת האנדורפינים לא זורמים כשיש טעם מתכתי של כימו באוכל, ההליכות לא משחררות כשהריאות נפגעו וספר חדש לא לוקח אותך לעולמות רחוקים. אבל נוצר גם שקט כזה שמאפשר לך לראות יותר טוב. כמו אתנחתא לא קומית שמפגישה אותך עם מקומות חדשים ועמוקים ועם תודעה חדה של עיקר וטפל. ויש את הרגעים האלה, את זה שקורה אחרי לילה של שינה טובה, אחרי שיחה נוגעת וחשופה, ובתוך האבסורד של החיים.

אז הייתי בוחרת מתנות אחרות אבל הדוד נמצא וגיליתי שהוא מופיע גם בלי סיבה.